ערב מחול: רועי אסף, עודד בטש.

צילום: באדיבות יח'צ

אורה ברפמן

מסגרת מחול לוהט נתנה במה לשני יוצרים ולשתי יצירות שאינן ארוכות די כדי להחזיק ערב שלם בזכות עצמן בלבד. את הערב פתחה העבודה 'שש שנים מאוחר יותר' של רועי אסף שרקד את הדואט עם הדר יונגר-הראל, שותפה אמנותית.

עוד לפני הכל אקדים את השורה תחתונה: זה היה אחד הדואטים היותר מוצלחים של השנה הנוכחית.

רועי אסף יצר מחול שבמובנים רבים מתייחס לתפיסה מחולית שאינה בחזית המהפכה, להיפך. הוא מציע לצופים גוף בתנועה, גוף דובר עם גוף, בלי אג'נדה, בלי סיפור גדול. השם מצביע על חזרה לנקודה בזמן שהייתה שש שנים קודם לכן. אולי זו תחילתו של מגע שנמשך, אולי סופו של חיזור, אולי אהבה ענקית ואולי רגע מזדמן שהותיר הד חיוור שהרעיד מיתר. עובדה שלא נשכח.

טוב שהשניים בכלל לא מנסים להסביר או להתנצל, לרמז או לשחזר. הם פה, ברגע נתון. מה שקורה מול העיניים זה כל מה שיש. לא דרמות נסערות, לא הסתערויות בוטות. דווקא בצניעות, בקשב לא מצוי, ברגישות מופלאה, בנשימה ארוכה שדוגלת בהתערסלות הדדית ומענגת להפליא.

שניהם לבושים בפשטות, בבגדי חזרה, שומרים על קונטקט כמעט כל הזמן אבל מקיימים מהלכים מורכבים של הובלה. לרגע הוא משעין את ראשו עליה ונמס לכל אורכה, ורגע אחר היא שוקעת בו, נדיבה בנסיגתה. כל כך פשוט, כל כך מרוכז ומדויק שזה מפעים. צוואר מתרפק על צוואר, כמו זוג צוצלות באביב, המון תנועה בכפות ידיים שמבקשות שחרור, עצמאות. הדיאלוג הצמוד נשען על תנועה של גוף נבון מאד באופן אינטואיטיבי, שמצליח לבנות שיח שכבתי מרובה פרטים דקים ומעודנים, תוך רגישות, קשב, בשלות והכרה. ובכל אלה יופי רב שנובע מהפשטות והזרימה והקומפוזיציות הכמעט מובנות מאליהן, אבל הם לא. זה לא אסתטיציזם לשמו, זה קולה הכובש של הכנות והיכולת הנדירה לגעת.

והיה חזה מכה בכתף וכתף בחזה שממול צד אחר צד בקצב מתגבר, נגיעה-מכה שהופכת למוסיקה, לכלי קצב שמסתיים ברטט אגן, רטט גוף, רטט שמבקש תשובה. רטט שאלה. עבודה מאד יפה. יש, אם תתעקשו, עקבות לעמנואל גת וזה בסדר. עקבות זה דבר טוב, הן מאשרות שיש עבר ולא רק הווה.

לעומת השקט, הצנעה והאיפוק העבודה השנייה: Bread and Circuses Blood"" של עדו בטש מתחילה בצרחות שבר ומוסיקה רועשת וכשהוא עולה לבמה מתגלה גבר צעיר לבוש חלקית, שערו פרוע ועיניו מתרוצצות, רגליו מתרוצצות, אברי גופו מבקשים להיפרד זה מזה ועד אז הם משקשקים באווירת טרוף, הידיים מתעוותות. גוף יוצא משליטה ומאבד את מרכוזו. בקצב היפר – קירקסי אין פלא שתנוחות קיצון שמאתגרות שיווי משקל מסתיימות בנחיתות קשות על העוקם. זה עדו, משורר גוף לא רגוע, בעולם הזוי ובדיוני שם דמות עתידנית של שפירית כבולה ושחוחה היא הסיוט שלו, או השתקפותו בעיני רוחו.

בטש הצליח באמצעים לא מסובכים לבנות דמות בימתית שמפתה מעבר לפרודיה הגלויה שבשכבה הראשונה, מעבר למאפיינים מוחצנים וחצופים, נמצאת דמות על סף התפרקות, רוויה ייאוש ובדידות.