Lyon Dance Biennale 2012

המהדורה ה-15של הביאנלה למחול בליון, ספטמבר  2012

צילומים באדיבות הפסטיבל

 

אורה ברפמן

 

המהדורה הנוכחית של הביאנלה הייתה שנת מעבר. זו הפעם הראשונה מאז הקמת הפסטיבל לפני שלושים שנה, שאת התכנית האמנותית לא בנה גי דארמה (Guy Darmet ), מיסדו של הפסטיבל, אלא מחליפתו בתפקיד, הכוריאוגרפית דומיניק הרווה ( Dominique Hervieu) , שיחד עם שותפה חוזה מונטלבו יצרה במשך שנים עבודות שזכו לפופולאריות רבה. רובן ככולן התבססו על שילוב של רקדנים חיים על הבמה והקרנות של רקדנים ויצורים אחרים על המסך, במשחקי תעתוע בין  אשליה למציאות. הרווה כבר הכניסה מספר שינויים; מצעד המחולות המפורסם שהתקיים באמצע הפסטיבל ומשך אליו רבע מליון צופים ומעלה, התקיים השנה מספר ימים לפני שנפתח הפסטיבל ויש להניח שבעתיד יתקיים במנותק ממנו לגמרי או שלא יתקיים יותר בכלל. הפסטיבל אף התקצר במעט ונמשך על פני 18 יום, במקום שלושה שבועות מלאים.

קשה לומר עד כמה המבחר השנה מייצג את טעמה האמנותי מאחר וגם הפעם אוסף היצירות הוא בעצם די אקלקטי, אם כי מסתמנת נטייה לוותר על מחול נטו בהגדרותיו המסורתיות. בכל אופן רשימת היוצרים השנה הייתה מלאת הבטחה והיא כללה כ- 40 תכניות ובהם 19 בבכורה ובהם סנקאי ג'וקו, יירי קיליאן, יאן פאבר, יזראל גלוון, מאגי מארן, פרלז'וקאז', פיליפ דקופלה, לוק פטון, רובין אורלין, פיה מנארד, הירואקי אומדה, מרזוקי, רשיד אומרדאן ושורה של יוצרים רבים מוכרים פחות.  שהיתי בליון שמונה לילות, כך שראיתי רק חלק מהתכנית (15 מופעים) בשבוע מרוכז.

התופעה הבולטת ביותר הייתה שמחול במשמעות המסורתית שלו כמעט ולא קבל ייצוג. מסקנה שנייה, שרבות מהעבודות לא העלו אלטרנטיבה משמעותית למחול ורוח די קודרת נשבה בחללים; אנז'לן פרלז'וקאז' לדוגמא, בחר להמחיז בתנועה את סיפורו של רצח אכזרי שארע בליון , על פי ספר שמתאר את השתלשלות האירועים המדממת לפרטיה. שחקן צעיר מגלם את המספר והוא מדקלם במשך שעה וחצי את  הטכסט (בצרפתית) שתרגומו לאנגלית הוקרן מעל הבמה, כנהוג באופרה.

אם מי מהצופים החמיץ את האכזריות בא פרלז'וקאז' ( Angelin Preljocaj) והדגים את האונס, את המכות, את ההשפלה וההתעללות באופן די גראפי. המחול מבוסס על קבוצה של גברים, רקדנים מצוינים וחזקים, והכוריאוגרף יודע להוציא קומפוזיציות ותת-מערכות במיומנות רבה ובאופן מרשים ויזואלית ומרתק מבחינה תנועתית והוא מפיק יופי רב מהתערובת המדממת והאכזרית הזו. יופי ומוות. חומרים שכנראה הולכים טוב יד ביד. לפעמים הם ליבתה של טרגדיה קלאסית, לפעמים הם סוג של קיטץ' שהגוף מבקש לדחות. כאן, בעבודה  Ce Que J'appelle Oubli, ("למה שאני מכנה נשייה")הפירוט הגראפי גם בטכסט וגם בתנועה יצרו רידוד של התוצר והותירו טעם תפל על הלשון.

רוח קודרת הותירה אחריה גם מאגי מארן, אחת הכוריאוגרפיות היותר מעניינות שפועלות בצרפת. הפעם, אולי ברוח הזמן והאופק הנסוג של הכלכלה האירופאית, היא העלתה בבכורה את 'נוקטורנו' ( 'Maguey Marin-' Nocturnes ) עבודה ש הפכה קשה פיזית לצפייה, עקב שימוש אכזרי בתאורה. היצירה מורכבת מפיסות זערוריות, כעין הבזקי מציאות שבהם העין מספיקה לקלוט סיטואציה מבודדת: בחור נשען על קיר וחותך תפוח, מישהי מורידה חפץ ממדף עליון, אדם מביט בראי וכן הלאה. כל שבב סצנה נמצא בין קיר חושך מוחלט שנופל באחת, מלווה ברעם מתכתי מאיים. מעת לעת, בחסות החשיכה, מוטלות לבמה אבנים ממש גדולות ורעש פגיעתן מקפיץ את הצופה ממקומו. התמונות הקצרות הן בבחינת פיסות זיכרון, או הבהקי תודעה בתוך חשיכה בדרך לחידלון. האיום ישנו מחד, ומאידך, לרצף התמונות יש איכות אנושית מהמעלה הראשונה. המבט הוא בגובה העיניים, כמו של צלם סטילס שמבקש לתפוס רגע חמקמק.

התסכול הגדול של חלק מהצופים נבע מכך שהפיסות, חלקן אניגמאטיות בזכות עצמן, אינן מצטרפות לכדי תובנה סדורה כמו בפאזל.

ראשיד אומרדאן ( Rashid Ouramdane  ), אף הוא בדומה לפרלז'וקאז' נשען על טכסט פואטי כתוב שממנו הוא מצטט בחוברת המצורפת לתכנייה הסטנדרטית. הטכסט מחולק לפרקים העוסקים בשלל אסונות טבע. אומרדאן עוסק בביטוי בימתי לעדויות של אוכלוסיות שונות בנושא גלות, קורבנות עינויים ומצבים  של ברוטליות קיצונית ולכן נאמר עליו כי הוא יוצר מחול דוקו-פיקשן.

לעבודתו החדשה 'ספומנטו', יש מספר פרקים, כל אחד עוסק באחד מאסונות הטבע כמו מבול, צונאמי, בצורת, אסונות שגורמות לאוכלוסיות שלמות לעזוב את אדמתם ולהפוך לפליטים כתוצאה משינויי אקלים. פליטים אלה בדומה לקורבנות פוליטיים של משטרים רקובים, נתקלים בבעיות דומות של טרור של ארגוני פשע, סחר בבני אדם וזנות.

 ראשיד משתמש לא מעט בווידאו , בתאורה מתוחכמת ובעשן כדי ליצור מסתורין על הבמה. לעיתים האמנות המגויסת נתפסת כתמימות, מצד שני, באופן הצגת הדברים ישנה ישירות ואסתטיקה מעודנת. העבודה נאה ביותר ואינה מבקשת לפרוץ מסגרות. בשלב זה, אומרדאן עדיין בונה אותן.

בין העבודות המהנות ביותר של הפסטיבל חייבים למנות את עבודתו של יירי קיליאן  ( Jiri Kylian-One of a Kind)  . זו אחת היצירות המרהיבות של קיליאן משנות התשעים והיא נמצאת ברפרטואר של בלט האופרה של ליון מ-2008 וזה גם הביצוע שראינו במסגרת הפסטיבל.  זו עבודה בשלוש מערכות ולכל אחת מהן יש סט משלה. היום לא רואים יותר יצירות עם סט שחולק את החלל עם הרקדנים והוא עומד בפני עצמו, כמעט כמו יצירה תלת ממדית. במקרה זה, באופן שאינו יוצא דופן, התפאורה אינה אמורה לשרת את המחול ועושה זאת אלא בדיעבד, בשוליים. קיליאן הוא אולי אחרוני הכוריאוגרפים שיוצרים עבודות מחול מופשטות, מבוססות על מוסיקליות, טכניקה משובחת, ושפת תנועה נקייה, ממוקפדת כמעט מופשטת, במובן שאינה מבוססת נרטיב נגלה. ללא ספק, ברובד עמוק יותר הריקוד והביצוע נעזרים בדימוים בשלב ההטמעה.  היופי הנקי של המחול צורב והוא מצליח לגעת ולגרום להנאה עצומה גם היום, חמש עשרה שנה אחרי הבכורה. אני תוהה אם הוא יכול להיות רלוונטי היום ובעתיד הקרוב רק לקהל מסוים בלבד, לזה שגדל על ברכי השפה הקיליאנית, כמו אותו הקהל שגדש את חמשת יציעי האולם.

חמדה מסוג אחר מביא לוק פטון ( Luc Petton ) שקטע מתוך עבודתו לרקדנית וכמה ברבורים לבנים רץ ביו טיוב כבר זמן מה. עכשיו הוא מסיים מופע שני שבו לוקחים חלק מספר רקדנים וכמה להקות של ציפורים שמבצעות כניסות ויציאות על פי סימנים מוסכמים, טיסות סחרור מעל ראשי הקהל, או נחיתות רכות על אברי הרקדנים. לא זיהיתי את כל המינים אבל בבירור היה עורב, להקה של תוכיים מוארכים לבנים ומספר תוכים צבעוניים בגודל בינוני וכל מיני ציפורים אחרות. במופע שנכחתי האולם התמלא בילדי בית ספר יסודי שהרשימו אותי לא פחות. כולם נכנסו זוגות זוגות, בלי לדחוף, בלי לצרוח, בלי להפריע, בלי להתלונן. גם מופע הציפורים היה נחמד כשלעצמו. נדמה לי שהיו לו אשליות של המראה אמנותית ניו-אייג'ית, אבל בינתיים , לטעמי, לא מומשו. אולי במופע הבא שבו ייקחו חלק עגורים יפניים, מהציפורים הכי אלגנטיות שיש.

אפרופו ציפורים, למרות הכל השתחל לתכנית גם 'אגם הברבורים'. אבל כזה שאינו דומה לאף אחד אחר. 'אגם' מטופל כדבעי שיצרה וכיכבה בו דדה מסילו, ( Dada Mesilo) צעירה דרום אפריקאית חריפה ומפולפלת בשנות העשרים שלה. מסילו גדלה בסווטו, עיירת שחורים מוכת עוני, סמוכה ליוהנסבורג. לאחרונה מסילו מעוררת הרבה באאז באשר תלך. גלוחת ראש, נמוכת קומה, אנרגטית לתפארת ומוכשרת. סביבה קבוצת רקדנים אפריקאים צעירים לצד שתי דמויות יוצאות דופן, ששיכות לדור אחד קודם להם, גבר ואישה לבנים. שניהם כוריאוגרפים בזכות עצמם שבגרסתה זו של מסילו, הם מגלמים את תפקיד המלך והמלכה שמנסים לשדך את בנם זיגפריד, לאודט התזזיתית והחיננית, אלא שהוא מאוהב באודיל, ברבור שחור זכר שמחזיר לו אהבה.

מסילו משלבת מחול אפריקאי בסממני תנועה בלטיים ויוצרת חיבור שמתקבל בטבעיות מוחלטת. גם צ'ייקובסקי עובר אצלה טיפול ומתפרק ובדרך מתחכך בסטיב רייך, בסן סאנס ומסתיים שפוף ומרוט אחרי כמה עיבודים שלו על סינתיסייזר ירחם השם, לרגלי ארוו פארת'. שם הוא מלווה את סצנת הסיום העומדת בסימן אבל כבד ומרגש.  זו כבר עבודתה העשירית  של מסילו והיא רק בת -27. כנראה שעוד ידובר בה לא מעט.

דרום אפריקאית אחרת שמעוררת רגשות מעורבים היא היוצרת הותיקה רובין אורלין, שעובדת הרבה עם קבוצות חובבים ומקצוענים בדרום אפריקה, אבל גם באירופה. אורלין נחשבת לאקטיביסטית חברתית ופעילה מאד פוליטית.  עבודתה הקודמת הייתה עם קבוצת צעירים חובבים ועסקה בניסיון להעלות את המודעות לשימוש בקונדום למניעת מחלות מין והידבקות באיידס. הפעם היא מבקשת להסיר את הסטיגמה הנפוצה של האפריקאי כקרבן שדבקו בו הרבה דעות קדומות. באפריקה יש יופי רב, יופי יצירתי שאותו היא מבקשת להעלות. כמו בעבר, המשתתפים מתחילים מעמדת שליטה על הקהל ממקומם במעברים, דהיינו בטריטוריה של הצופה. הם פונים ישירות לאנשים דורשים שיתוף פעולה; לקום, לשבת, לשתות מים, להוריד חולצה, לזרוק בקבוקים ריקם על הבמה. התלבושות המרהיבות עשויות חומרים ממוחזרים. יש לאורלין צורך להאכיל את הצופה בכפית וללעוס במקומו את האג'נדות שלה. גם בכוח אם נחוץ, עד שיודה שהיא קולית. התנועה מבוססת על מחול אפריקאי בסיסי והמשתתפים גם שרים וגם מדקלמים טכסט.  בעיני יש משהו פטרנליסטי באופן שהיא מעלה את הבעיות של אפריקה, בעוד היא מבלה את רב זמנה בביתה שבאירופה.

לבסוף לאחר מיון, השארתי מקום לשני יוצרים שונים בתכלית: יזראל גלוואן ויובל פיק.

בקיצור רק אומר שיזראל גלוואן, הוא אחד הכוריאוגרפים היותר מעניינים שצמחו בתוך ערוגת הפלמנקו. הוא עומד נטוע בשתי רגליו בבסיס הפלמנקו המסורתי ומשם מצליח להציע זרם שלא היה לפניו של פלמנקו פרוגרסיבי, שונה, מרתק, שמתקבל כרלוונטי לא במעט בשל יכולותיו כרקדן יחיד שבנה תחביר אישי מפירוק אידיוסינקראטי . עדיין לא ראיתי אותו עובד עם רקדנים אחרים, אם כי הוא יצר עבודה לאחותו, שאף היא רקדנית ידועה, אבל אין בה את האנרגיות המיוחדות שלו.

בינתיים קמו לו ממשיכי דרך מטעם עצמם ובהם אנדרה מרין שחסר את העוצמות של גלוואן ואת מורכבות הלקסיקון התנועתי שפיתח.

אחרון חביב הוא יובל פיק, רקדן ישראלי שצמח בבת שבע ופרח בלהקת הבלט של האופרה של ליון ומזה שנים הוא מתגורר בליון ועבד עם קבוצה קטנה משלו, בעיקר בשולי העשייה המקומית. כל השנים הוא מסתובב עם געגוע לארץ וחש כגולה. התמזל מזלו ולפני שנה הגיש מועמדות לניהול מרכז כוריאוגרפי ליד ליון שהתפנה כאשר מאגי מארן החליטה לעזוב את הבית המוגן הזה ולצאת לדרך עצמאית מבלי להיות מחויבת לתת תשובות לפקידים ופוליטיקאים. להפתעת רבים, הוא קיבל את התפקיד ובמהלך השנה, פיתח תכניות מעניינות בנושא של עבודה עבור הקהילה על האוכלוסיות השונות שבה ואף יצר עבודה חדשה שעלתה במסגרת הביאנלה.  זו עבודה מאד ישראלית, אומר יובל, היא יוצאת מריקודי עם שכל כך אהבתי לרקוד. חשבתי שזה מלא שמחת חיים, אבל בתהליך גיליתי רבדים נוספים בשאלת הזהות, מולדת ומקומו של הפרט בחברה.

רק אחרי הצפייה, קראתי את התוכניה וגיליתי שבקבוצת הרקדנים נמצאת גם שי פארן. במובנים מסוימים העבודה נראתה לי לא גמורה ולא פתורה עד הסוף. במיוחד לא הבנתי את משמעות המעבר לסצנה האחרונה, שבה ממלאים המשתתפים את הבמה בעשרות עציצים מסוגננים עם פרחים, שיחים ועצים לתפארת, כעין גן עדן סינתטי שאינו תחליף לתשוקה וגעגוע למקום. בשבילי הגודש סימל את הרווחה היחסית של היוצר במסגרת שלרשותו והזכיר לי את 'טורבה' של מאגי מארן מלפני שנים ספורות.

ניסיתי, אבל ראיתי שקשה לסיים ולהתעלם מנוכחותם של הצמד חובב הפרובוקציות והפורנו: ססליה בנגוליאה ופרנסואה שיניו ( C. Bengolea, F. Chaignaud ). היא רקדנית לוהטת מארגנטינה והוא סוג של אקסהיביציוניסט נדיר. הם העלו עבודה שכל חלקה הראשון כולל רק סחרורים סביב ציר עצמם בידיים מושטות קדימה ובמהירות אדירה, שגורמת לדרווישים המחוללים להחוויר. העבודה לדבריהם נובעת מהחוויות שעברו באולמות הריקודים של ניו יורק, שם התקרבו לזרם שנקרא ווגינג ( Voguing) שמקורו בהארלם והוא נפוץ באולמות שבהם רוקדים האוס, ובמיוחד בקרב קהילות של  גייז.

אחרי כמה עונות שבהם התמקד הצמד בדילדואים ולאטקס, עברו השניים לסוג של האוס דאנס משלהם, צבעוני, פרוע, סקסי וחסר סטרוקטורה לחלוטין. אבל הפעם הם לפחות נעים וזעים ולא מפסקים איברים מעל ראשי הקהל.