Alvin Ailey, Tel Aviv TAPAC October 2012
אלווין איילי- Alvin Ailey, American dance Theater, 2 באוקטובר
צילום: באדיבות יח'צ
אורה ברפמן
ניסוי כלים: ביקורת זו תגיע גם בגרסה אנגלית, לבקשת אנשים ספורים.
Alvin Ailey- American Dance Theater.
By several standards, Alvin Ailey's dance company is a class by its own; it's been running consecutively for almost 55 years, touring the world over more than any other company, and reached audiences of over 20 million people globally. Each of their performances ends with the inspired Revelations ( 1960), one of Ailey's earliest pieces which became his signature piece and is by far his greatest artistic achievement.
Audience unprecedented demand for the company's appearances didn't diminish even after Ailey's demise – a result of Aids complications- more than 20 years ago. Apparently, Revelations, based on Afro American blues, gospel and spirituals music, transcends cultural barriers, and people are captivated by its theatrical traits, good natured humor, impeccable structural compositions and endless charm and in Tel Aviv 2012, the patrons of the dance had let the rhythms get under their skins and gave the company the longest and loudest standing ovation, knowing from past experience that the company will reciprocate with substantial encore, which they did, with great enthuse.
The company dancers are as good as ever, even more so, and so are some of the fresher music arrangements and costumes. The evening opened with Ardent Court ( 1981) by Paul Taylor, another prominent American modern dance choreographer, who's rather abstract manifestation of form and lines, seem seriously out dated and was saved by the virile bare chest male dancers and agile female partners.
Home, (2011) by Rennie Harris, top Hip- Hop figure, was inspired by 'Fight HIV Your way' project, He prepared a very light version of Hip-Hop spirit, without actually diving into the intricacies and virtuosity of that style.
Bottom line, same as always; one buys ticket to Ailey's night to see Revelation once more, and the rest is just extension, a fluffy filler.
———————–
כמו להקה נודדת שנוחתת בחופי ארצנו אחת לכמה עונות, להקת אלווין איילי יותר משהיא בודקת אם אנו קיימים, מוודאת שהיא עוד מסוגלת להרים את קהל שוחרי המחול בישראל על רגליהם, למחוא כפים בקצב ולנוע בלולביות מרשימה לשמע הספיריטואל'ז, גוספלים ובלוזים כמעט כמו קהילה אוונגליסטית מן המניין.
והנה הם שוב כאן, לא פחות טובים מבעבר. הגברים רחבי חזה ובעליי קימורים אחוריים ניכרים והבנות, טוב גם הן ממש בסדר, אבל רב בהם השוני, בגיל, בנתונים הפיזיים והלאה.
אז תגיע המערכה השלישית, שבה הם ישובו ויסיימו ב-Revelations ('התגלויות' 1960) , אותה יצירת מופת, החותם הקדוש של איילי, עבודה הכי טובה שיצר אי פעם ודווקא בתחילת דרכו. שום עבודה שעשה מאז לא זכתה להצלחה קרובה אפילו. מאחר והיא יצירה כובשת, הקלף המנצח שעליו נשענת הלהקה כבר 53 שנים, אין פלא שזו אינה מרפה ממנה מחד, ומאידך, גם הקהל מבקש את ליטרת השר שלו, עוד מנה ועוד וכך הוא שב ומתייצב בכל סיבוב.
כמוהו כבר עשו יותר מ-20 מיליון צופים ברחבי העולם, מבלי לספור את צופי הטלוויזיה. לא אתפלא אם רק בזכות ההערכה העצומה לג'ודי ג'יימיסון הלהקה שרדה את מותו של איילין עצמו לפני יותר מעשרים שנה – מסיבוכי איידס. לפני מותו מינה איילין את ג'ודי ג'יימיסון, בעלת מוטת הזרועות הבלתי נגמרות וכך הרגליים. רקדנית, מוזה וסמל של להקתו קבלה את מושכות ניהולה האמנותי של הלהקה. ג'יימיסון הצליח לשמר מורשתו ולנסות לצוות ליצירותיו, שרובן דהו מאד עם השנים, עבודות של יוצרים אחרים, במידת הצלחה לא יציבה.
בתכנית א' במשכן בביקורה הנוכחי, הלהקה פתחה את הערב בעבודה של פול טיילור משנת 1981- Arden Court. זו עבודה אופיינית של טיילור, נקייה, מסוגננת, שרויה כולה כרובה עמוק בשפת המחול המודרני היותר שמרני של ארה'ב. היא נרקדת על המוסיקה של וויליאם בויס, המבנים הצורניים צלולים ומובחנים, הקווים נקיים ומוקפדים, אבל חסר בה כח חיות בסיסי. הדואטים ברובם סטריליים עם מיעוט חילופי מבטים בין בני הזוג שרוקדים יחד בפקודה, בקפיאה. זה סוג של פוסטר למשהו אמיתי שנמצא במקום אחר.
בהמשך ראינו עבודה הנקראת 'בית' של יוצר בן זמננו שידוע כנראה במולדתו כאיש של היפ-הופ. היוצר- רנה האריס- כנראה אשף בתחומו, אבל ללהקה הוא ניסה להעביר את רוחו של ההיפ- הופ, אחרי שלבי סובלימציה בדרגת הצלחה משתנה. ובכן, הכנה להיפ-הופ, קטעי מעבר בין סטים ותיגבורי אנרגיה היו למכביר. האנרגיה הייתה מצוינת אבל היפ-הופ – לא ממש. ברור שרקדני איילי שאינם אמונים על הג'אנר הוירטואוזי הזה, לא היו יכולים לבצע משהו שיראה טוב בהשוואה למקור ועל כן נמנעו, למזלנו.
ואז הגיע מחסל כל ההתנגדויות, אנטידוט לכל ציניקן, יצירה שבאה בהשראה חד פעמית למוסיקה שאי אפשר לעמוד בפניה שמשלבת גוספל ונשמה שמרקידים את הגו בכיסאו למרות רצונו. אחרי קוסמטיקה שעברה 'התגלויות', גם בעיבודים המוסיקליים וקצת בתלבושות, היא עדיין עובדת היטב. זקנה זו שכבר בעשור השישי לחייה והיא נדמית כמעט רלוונטית. אולי רלוונטית זו לא מילה רלוונטית. העבודה עושה את העבודה ויעיד הקהל המשולהב שמחא כפיים בהתרגשות השמורה לכוכבי על, כמו שלמה ארצי בקיסריה.
אין בכוונתי להוריד פרוסה מכבודו של הקהל בערב זה, (כמו בכל ביקורי הלהקה בישראל וארה'ב ששם אני יכולה להעיד ממראה עיני) אבל קהל הוא לא באמת קנה מידה לאיכות היצירה. אלא רק לפופולאריות הנקודתית שלה. וזאת אומר, אחרי שראיתי את הקהל נלהב ומעטיר מחמאות על העבודה של 'בדרך להיפ-הופ מבלי להגיע לפואנטה' שנקראת 'בית' שראינו במערכה הקודמת.
בפעם הבאה שהלהקה תבוא יחכה לה קהל לא פחות נלהב. ולמה שלא.