אורה ברפמן.
לברק מרשל יש דרך משלו לפתוח לבבות. בתהליך פיתוח העבודה, הוא אוסף תמונות קצרות, שאת רובן ניתן להגדיר כפרקי כוריאוגרפיה עצמאיים, לרוב, בלתי תלויים, המשמשים כאבני בניין מרכזיות. סביבן הוא שוזר חומרים, חלקם לא בהכרח מחוברים לנרטיב מרכזי, שאוחז במסגרת-על שמשמשת חיפוי תוכני שצובר משמעות מתהדקת, לקראת סיום העבודה.
הערב מתחיל באופן מטעה, בהתפתחות מינורית. על הבמה עולות מספר דמויות ובאי רצון מתחילות לנקות את הבמה. הם מטאטאים, מנגבים לאט את הרצפה, תחת תאורה חסכונית, הם מתנהלים בעצלתיים. זו תחילית כדי הורדת ציפיות? . לא כאשר מרשל מאיץ מנוע.
בתוך רגע, מצבור של שמונה רקדנים חורכים את הבמה לצלילי מוסיקה קצבית וסוערת שמציפה אדרנלין. בליל תערובת צלילים יוצר מסך קולי המורכב ממגוון תרבויות מזרח-מערב, הכולל מגוון סוגות אתניות הנשענות על מהלך קלאסי. כל זה ממוסגר ברמזי עלילה קצת דלילה שנשענת על חבורת רקדנים שבויים, כך נרמז, בקורי דמות ערטילאית חובבת קפה, שרודה ב'משרתים', בעודם נעים בפחד מפניה ונסים לכל עבר, כמו מפני מים שוצפים שמחפשים נתיב בריחה.
"מונגר" של היום מורכב מפיסות בגדלים שונים. חלקם קצרצרים אך אינטנסיביים להדהים, כמו קטעון שבו שני גברים עומדים מול מיקרופון ומאיימים זה על זה באופן משכנע ביותר, שתוך רגע יפרקו אחד את השני בעזרת עיניים פעורות, צווחות רמות, גשם של ג'יבריש ושליפת ציפורניים בלבד.
בקטע אחר, הרקדנים נכנסים ל'מוד' משמעת של כיתת כוננות וברגע שני, הם משחררים. ברק מרשל מצליח לטוות בעבודת נמלים חלקי נרטיב, לצד מיזנסצנות, בחירות מוסיקה ומגוון אמצעים תיאטרליים.
בין מגוון התמונות, הלהקה הרשימה באופן מזהיר בביצוע קטע חדש שבו קבוצת הרקדנים מתחלקת לשניים, כשהיא נסמכת על מוטיב חוזר. תוך שנייה, ובלי למצמץ, רקדנית מצד ימין מבצעת בלי הכנה קפיצה ונופלת אפרקדן ישר לזרועות שלושת הרקדנים שהתכוננה לקלוט אותה לידיהם. במקביל, הרקדנית משמאל, בו זמנית, מבצעת את או אותה קפיצת פתע נחשונית, כשהיא מבצעת תמונת ראי של מעוף חברתה, במדויק ובמפתיע.
באחרונה מונה ברק מרשל למנהלו האמנותי של תיאטרון מחול 'ענבל' ובימים אלה מעלה להקתו גרסה מחודשת לעבודתו 'מונגר' שעלתה לראשונה לפני כמעט שני עשורים בסוזן דלל ולהערכתי, 'מונגר' יניב עוד לא מעט הזדמנויות צפייה.
במבט שנים רבות לאחור, מרשל שהתלווה לאמו, מרגלית עובד, הרוויח משהותו הממושכת בפרוזדורי "ענבל". מרשל, ברוך הכישרונות הנמרץ, ניצל את זמנו היטב ובמהירה מצא חללים פנויים עבור ניסיונותיו לפתח אלתורים בתנועה ובמוסיקה, שהוליכו אותו במהרה, לבנות עבודות מקוריות וייחודיות ברוח סוגת תיאטרון מחול, סוגה שתאמה היטב את הטמפרמנט שלו.
במשך השנים, עבודתו 'מונגר' זכתה לפופולריות בקרב קהלים רבים ועברה עיבודים שונים, בהרכבים מתחדשים.
מרשל, ברוך הכישרונות, המשיך לשכלל את כישוריו וקשריו ומנקודה זו המשיך ליצור במסגרות נוספות בארה'ב ומחוצה לה. מדי פעם נראו קטעים מיצירותיו ברשת.
שוב התהפך הגלגל ולאחרונה הוזמן מרשל לארץ כדי למלא תפקיד המנהל אמנותי של תיאטרון מחול "ענבל". הגרסה המחודשת של 'מונגר' עולה על הבמה, עם להקתו החדשה, בהצלחה רבה., כאשר לצדו קאדר חזק של רקדנים מלאי עזוז.
לצידו שמונה רקדנים ורקדניות חזקים, מיומנים, דינמיים ונלהבים. חלקם אף שלוחי רסן. במובן המדליק של המונח.
בימים אלה מעלה ברק מרשל במסגרת תיאטרון מחול 'ענבל', גרסה מלוטשת, מטופלת עד לעצם, וכך זכינו לראות את זו הנוכחית, שכולה פסיפס צבעוני ונועז, חובק תרבויות ממזרח למערב. היטב זכור לי מהשהות הראשונה של ברק מרשל ב'ענבל', את סל ההפתעות שחיכו כבר אז. כמו מעיין נובע, מרשל פרץ לעצמו נתיב ליצירה חסרת גבולות,מקורית להפליא, שהוביל אותו לפיתוח שפת תנועה מורכבת משלו וביסוס הקשר העמוק שלה למוסיקה ממקורות אתניים, למוסיקה קלאסית, אינסטרומנטלית, מזרחית, מערבית,יהודית שנוכחים ב'מונגר' לצד תערובת השפעות.
לימים נראה שהמוסיקה על שלל גווניה, היא 'אבן הראשה' שלו ולצידה, עולם דימויים עשיר, פרוע ונועז.
רקדני תיאטרון המחול הפיזי שלו מגישים לקהל מנחה שיש בה דינמיות אופיינית לנשמה הרגישה והפרועה של הבחור המתולתל שמסרב להוריד ווליום.
מבין המרכיבים שעדיין מאפיינים את עבודתו, בולטת המשיכה למרחב פרוע שמוביל את התנועה בנשימה אחת תאוותנית אל הקצב, לנבכי החוצפה, אל הגבול הנזיל בין זוכי השמחה למדוכאים.
הבמה מציעה לנו צפייה בתוצאות הבשלתם של משך חיי 'מונגר', שמאפשרת לנו סוג של 'ראינוע' שמחבר פיסות שאינן מחויבות לרצף קוהרנטי. ברק מרשל מרשה לעצמו חירות משלו, כזו שלא בהכרח מחייבת אותו להסביר את הקשריו. בכך הוא מכשיר אפשרות לצופים מחד ולרקדנים מאידך, לתרום את חלקם להבנת רוח היצירה ויוצרה.
עם זאת, מרשל ראה צורך לסגור את המסגרת של תסריט שבו הרקדנים הם שבויים של דמות ערטילאית, שאותה הם משרתים. מילולית.
יש שנסערים מהדינמיקה שבין 'מנקי הרצפה' לבין האוחזים בשוט הוירטואלי. אבל אל לשכוח ובמקביל מרשל מציע גיוון תנועתי וריבוד מוסיקלי כאשר שתי הקבוצות מטפחות את האבסורד.
דווקא, בחירה קונטרוברסלית ככל שתהייה, בעולם כאוטי וארוטי שמציף את הבמה.
במבחן התוצאה, אני מניחה ש'מונגר' לדורותיו, עבר כמה ויתורים ועוד יותר מזה- שיפורים. מכאן שאין אנו מופתעים שבין המערכות נולדו תת-מערכות בשום אופן אסור היה לוותר עליהן.
הפיסקה מתייחסת למספר תת- מערכות אזוטריות שהפרידו בין המערכות ששמרו על חיבור בין מחול/תיאטרון /פנטומימה
קונטקס זה דבר חשוב, אבל לא בהכרח המכריע וברק מרשל יהיה בוודאי הראשון לחייך.
תת-המערכות הללו מפתיעות קודם כל בחריגותם הסגנונית, בתמציתיות התכליתית ובנביעה הפורצת של תוצרי דמיון שממקם אותם על הבמה.
כל אחת מהמיזסצנות האלה, היו ראויים לתשואות ופליאה. לא אוכל לפרט את הנביעה כולה, אך אשתף רק בדואט מורבידי ומטריד של שתי דמויות גבריות עטורות רעמת תלתלים שחורים יושבים זה לצד זה על כסאותיהם. שתיהן/ם היו לבושות שמלות שחורות ארוכות רחבות במיוחד וכל אחד/ת מהן חבקה אל חזה תינוק זעיר מחותל בקפדנות כשרק פני התינוק/ות החשופים מביעים חיוניות סקרנית. .
רגע אחר כך, האמהות בשחור שטלטלו את קפלי השמלות, "הטילו" באזור הקרסוליים שתי עלמות חן מעורטלות, פחות או יותר. תמונה אופיינית לפרקי מעבר עצמאיים של סצנות קצרצרות ועצמאיות, ללא קונקסט בעבודה .
בלהקה יש מגוון רקדנים ונראה כי במהלך החזרות נוצרה על הבמה 'קהילה רוקדת' ומגוייסת. נעים לראות רקדנים מחוייבים למטרה, בעלי יכולת הבעה, בעלי דיוק מעולה כשזה חשוב, וחירות אילתור, כשזה נדרש.
ערב מהנה ביותר של נוסטלגיה והפתעות יצירתיות. ונאחל כי עתידו של 'מונגר' עוד לפניו.