Montpellier Dance Festival 2012-
פסטיבל מחול מונפלייה 2012
חלק 1.
צילום: Christian Lutz
אורה ברפמן
בשנה שעברה עמד הפסטיבל בסימן מחול ישראלי כשמהדורת 2011 מארחת עשר להקות מחול ישראליות, חטיבה שכמותה לא ראה הפסטיבל בשלושים שנותיו הראשונות. זו הייתה החלטה אמיצה, במיוחד לאור האקלים הפוליטי בצרפת ובאירופה בכלל. ז'אן פול מונטנרי, ( Jean Paul Montanari) מנהלו האמנותי הוותיק של הפסטיבל עמד איתן בלחצים והצליח לחולל עניין רב ב"עונה הישראלית" שמשכה אליה קהל רב וכן את תשומת לבה של המדיה, הרבה מעבר לעניין השוטף, השנתי, בפסטיבל.
לקראת סיום העונה שעברה הודיע מונטנרי ששנת 2012 תעמוד בסימן העולם הערבי, בשם הרב תרבותיות הנהוגה שם ונמצאת תחת זכוכית מגדלת. וודאי שהיה לחץ, וודאי שמונטנרי גם הבין לבד שהוא חייב את זה לקהל שלו.
בשיחה אתו ניסיתי לברר אם יהיו הפתעות, אם יצליח לגלות כישרונות שלא נחשפו בשנים קודמות, של יוצרים ממדינות ערב השונות; מצריים, לבנון, סוריה וירדן וכן מהרשות הפלסטינאית- מקומות שבהם יש פעילות של מחול עכשווי ברמה כזו או אחרת. ( ראה מדור 'שכנים' באתר שעוקב אחר המתרחש באזורנו). בנוסף אולי יש ניצני פעילות מחול במדינות ערביות נוספות במזרח הקרוב, אם כי לא ידוע לי שיש. קיוויתי שמונטנרי יפתיע אותי.
בסופו של דבר מונטנרי החליט לכנות את המהדורה "ים תיכונית" שזו דרך אחת להרחיב את ההיצע מבלי להודות שלא עלה בידיו למצוא אוצרות נסתרים. בכך כלל להקות מספרד, קבוצת מחול מאיסטנבול של מוסטפה קפלן שזו חשיפתה השלישית בפסטיבל מונפלייה בעשור האחרון, כמה להקות שיש להם שורשים בארצות המגרב, אם כי רובן התאזרחו בצרפת מזמן, לרב, כבר בדור הקודם.
ה'תגלית' היחידה הראויה לשמה ורק ימים יגידו אם תתפתח, סובבת סביב בחור חביב, יליד שיראז שלמד בטהרן נגינה ושירה פרסית מסורתית ואחר כך למד תיאטרון באוניברסיטה בטהרן והצטרף כמתלמד ללהקת תיאטרון בטהרן שהציגה ברחבי המדינה וכן סיירה באירופה. רק אז, באמצע שנות העשרים שלו ראה מחול עכשווי לראשונה בחייו. השתתפותו בפסטיבל עוררה באאז מינורי, אך יחיד השנה.
מאז, הוא מחלק את זמנו בין ליסבון, צרפת ואירן ולמונפלייה הוזמן לעשות יצירה לארבעה רקדנים שעוסקת בטראומה אישית של כל אחד מהמבצעים. הטראומה שלו כוללת שוד אלים במונית אליה נכנס באישון לילה בטהרן, אירוע שהביא אותו לאשפוז בבית חולים ולאחריו לתקופת התאוששות ארוכה. עקבות הטראומה ניכרות על פני כל המשתתפים שרוקדים את חייהם. קשה לומר שהחומרים המדממים שלא עובדו די הצורך, הספיקו כדי להניב מחול מספק מבחינה כוריאוגרפית. כלל לא. הערב הארוך למדי נדמה יותר לצפייה בטיפול קבוצתי, מאשר חומר שקיבל טיפול אמנותי באמצעות סובלימציה, הפשטה ושאר אמצעים. לא משום שהבחור לא מוכשר, אלא חסר די ידע.
מאחר ולתכניתו השנייה כבר באתי ללא ציפיות, שמחתי למצוא עבודה יותר מהודקת, יותר ממוקדת ופחות אמביציוזית מהרבה בחינות ובמיוחד בכל הקשור במבנה ובשימוש בחלל. עלי מואיני ( Ali Moini ) רקד את הסולו שעשה לפני שלש שנים בליסבון, בסיומו של קורס בכוריאוגרפיה, שם גם קבל משוב.
המחול נקרא 'הסכינים הפרדוקסליים שלי', ( My Paradoxical Knives) . הוא התבצע בחוץ, בחצר הקומפלקס הנפלא שמאז השיפוץ והשדרוג שעבר לפני שנתיים, לקראת יובל ה-30 של הפסטיבל, מתקרא 'אגורה, עיר למחול בינלאומי'. הקומפלקס שהיה בעבר מנזר נשים מבוצר, הוא מקום מרהיב ביופיו ובמרכזו חצר גדולה מוקפת מסדרונות מקורים. עלי הכין במרכז החצר משטח לינוליאום שחור קטן מידות ועליו מעגלי כיתוב בגיר בפרסית ואנגלית , שיר של רומי, המשורר הכביר הפרסי מהמאה ה-13 . מעריציו של רומי או בשמו המלא ג'לאל א-דין מחמט רומי, הקימו את מסדר הדרווישים המחוללים, שחבריו רוקדים ריקוד סופי פולחני, שהוא תפילה בתנועה ומתבצע תוך סחרור אקסטאטי, היפנוטי, ארוך.
לאחר שהתמקם הקהל סביב הבמה הסמלית, נכנס עלי כמעט ערום, לבוש באזור חלציים מבד גס ולגופו רתמה מסובכת מרובת רצועות שבקצותיהם תפס שמאפשר לחגור אליו את הסכינים. בסופו של דבר כל גופו מכוסה ברצועות המסתיימות בסכינים תלויים, חלקם מתחכך בכפות רגליו.
הוא מתחיל להסתובב סביב צירו, כמו בריקוד הסופי. לאט מגביר את הקצב ולקראת הסוף גם שר בקול ערב ביותר את מילות השיר בפרסית על פי מנגינה שהלחין. בשלב זה ידיו פרושות לצדדים ובמקום שכף יד אחת תפנה לאדמה והשנייה לשמיים כנהוג אצל הסופים, הוא מפנה כף יד אחת לקהל והשנייה לעבר עצמו. והסכינים? הם מתחילים להתפרש כחצאית הדרוויש המחולל ויוצרים מעין שמלת פסים בעלת נפח מרתקת למדי.
לבחור השחרחר והמזוקן יש נוכחות, ללא ספק. יש לו מבט יוקד ומשהו דרמטי ביציבה. אני חשתי שעם זאת, קשה להימנע מלחשוב במונחים של קשר איראני- סכינים- סיכונים- סכסוכים. מה לעשות, לא שחששתי שהוא שליח אל קאידה. לא להגזים. אבל הקשר היה בוטה במעט. הרי באותה מידה הוא היה עשוי לבחור בשברי זכוכית ואולי אז הייתי שואלת אותו על המהפכה האיראנית של לפני שנתיים. כאן שאלתי אותו באיזה רובד יש לעבודה משמעות פוליטית. עלי הכחיש כל קשר לפוליטיקה ולמציאות ספציפית. אני מדבר על סיכון ועונג, הוא אמר. מאחר ושוחחתי אתו במספר הזדמנויות, ברור לי שהוא בחור מעורב ואינטליגנטי וידע בדיוק למה אני מכוונת. שחררתי לחץ והותרתי אותו להשתכשך בפוליטיקלי קורקטנס שרקדן בראשית דרכו נוטה לאמץ.
מאחר ועבודתו האחרונה שנוצרה בחלקה ברזידנסי במונפלייה, לא הייתה טובה דיה, צריך לחכות ולראות מה יצמח ממנו. הסולו היה בהחלט מרתק, מאד מחובר לתרבות שלו ועם זאת יכול להיחשב כעבודה בת זמננו בכל מובן, במסגרת הסוגה המושגית. אולי יבשיל ממנו נחשון בתחומו שמעשיו יתמכו בתהליך שינוי פניה של טהרן. מחכה לו דרך ארוכה. אינשאללה.
סוכנת תרבות נוספת שעוררה עניין היא דניה חמוד ( Danya Hammoud ), רקדנית לבנונית שרקדה סולו שלה שזכה בהערכה בין מבקרי הפסטיבל. אני מזכירה אותה אם כי לצערי היא הופיע ביצירת הסולו שלה לפני שהגעתי למונפלייה.