טאראב- יוצרים: שיר קפואנו קוואנץ, צביקה היזיקיאס, עמית חי כהן. אולם תאטרון ענבל, 11 ביולי.
אורה ברפמן
"הגוף נע, מרכיב תנועות שצמאות לחופש ופורקן. הוא נענה לקול רחוק שחוזר על עצמו שוב ושוב".
שורה זו שניסחו היוצרים מתארת היטב את הסביבה שבה מתרחשת העבודה. אבל מעבר לזה, יש פה ניסיון לחבר מספר שפות מחול יחד עם מסרים חברתיים ולבנות תמהיל של תנועה, ווידאו ארט שכולל הרבה חומרים דוקומנטריים. חומרים שמשלימים אמירה על המקום שלנו כאן, על גזענות באמצעות דברי התרסה של מלקולם X, על המשקעים שסוחבים על גבם כל יוצאי אתיופיה וצביקה בכללם. העבודה בנויה ממספר פרקים שהחיבור ביניהם הוא נושאי -אם כי לא מילולי- סגנוני ומוסיקלי, כשאת המוסיקה עשה עמית חי כהן, שאחראי גם על הכנת שני קטעי וידאו ארט שהם חלק בלתי נפרד מהעבודה. מביניהם המרשים ביותר הוא הוידאו הראשון.
התמונה הראשונה שאנחנו רואים היא פרונטאלית לגמרי, צביקה ושירי עומדים בפיסוק עמוק ורחב ותוך זמן קצר מנענעים אגן בתנועות מהירות, אפופים במוסיקה קצבית שטכסט פוליטי יושב עליה. יש משהו שובה לב בשניים יחד; צביקה כהה-חם כמו שוקולד ומתהדר באשד ראסטות מרשים. הוא גבוה ומתנשא מעל בת זוגו לריקוד- שירי, רקדנית דקיקה, שלעומתו נראית חיוורת אבל בהחלט לא דמות משנית, אלא אישה עם עוצמות פנימיות, עם דחפים ויכולת התבטאות גופנית מעולה.
החיבור ביניהם הוא סוג של פיוז'ן בין קצוות במובנים אחדים לבין דומות רבה, במיוחד במישור ההבעתי. ביחד הם מעצימים זה את השני. שירי רקדנית יותר מדויקת. לתנועה ולהבעה שלה אלף פנים, ניואנסים וריבודים וצביקה נע בין רגישות גבוהה לבין עוצמה שלא מוצתה עד הסוף ויש לה עוד מקום להתרחב. ברגעים מסוימים הוא נראה קצת חלוד, אם כי הנוכחות שלו כובשת ואולי הוא נסמך על זה יותר מדי.
בתנועה עצמה יש חיבור חזק של מחול אפריקאי לצד מרכיבים מתחום המחול האוריינטלי – במיוחד אצל שירי- והרבה פחות מהצפוי לקוח מהמחול האתיופי, אליו נחשף צביקה רק בשנים האחרונות. זו אולי הסיבה שהעבודה אינה מצטיירת כמחול אתני או פולקלוריסטי כלל ועיקר. במאמר מוסגר אומר רק כי בשנה האחרונה קבל צביקה על עצמו לנהל אמנותית את 'ביתא', החלטה שלגביה יש לו לא מעט התלבטויות.
בוידאו הראשון לוקחים חלק קבוצה של רקדנים אתיופיים ושם, בחומרים שהם הביאו יש גם מרכיבי היפ הופ, סוגה שמצאה תמיכה היסטורית בקרב קהל מבצעים שבא בעיקר מאוכלוסיות מוחלשות . זה החל בגיטאות של שחורים פורטוריקאנים בארה'ב ומשם זרם לאירופה והפך גורם משמעותי בעיקר בצרפת וכן בפבלות של ריו לצד הקפוארה המסורתית. המצלמה מתמקדת באתר אורבני מוזנח. קלוז-אפ על צביקה מוצא אותו צמוד לקיר בעיניים פקוחות מלאות עצבות וידיו מעלה בתנועת כניעה. לא צריך לומר יותר. ישנה סצינה קבוצתית מעניינת כשהמצלמה מתקרבת לעיני המשתתפים שצצים מאחורי הקורות ומתחילים לזחול. העניין מתמקד בסופו של דבר בכניסה לפריים של שירי כשהיא מטופפת על קצות האצבעות ליד גדר רשת שספק כולאת אותה, ספק שומרת עליה. השיער פזור, העיניים חסרות שקט, בתנועה שלה חושניות גדושה, יחד עם סוג של איפוק ובשלות, המתח בין שני הקצוות הללו מניב שילוחים מהירים של תנועה פורצת וקופאת מיד, מין שילוב של שחרור ואיסוף, הינתנות ומניעה שיוצרים מקצבי נשימה מיוחדים וייחודיים, מלאי אניגמה, מודגשים בחיתיות וחיוניות מורכבת.
בעבודה המרכזית שמשלבת את הדואט והווידאו הראשון יד עוצמה ועניין רב. פחות התרשמתי מהוידאו השני שאותו אני מייחסת לפרק המחול האחרון שבו לוקחות חלק רקדניות נוספות: אביבה טקה, יפית סמון וויקי חייט. לתחושתי היו אלה החלקים הפחות מטופלים ואולי בתהליך פיתוח שטרם הושלם עד הסוף. החומרים של מלקולם X מצוינים, אבל הווידאו עצמו עמוס מהצעות שלא גובשו מספיק וברור לי שיש דרך ליוצרים למקד את המסרים התכנים והאמנותיים באופן מהודק ויותר צלול וכך לגבי פרק המחול האחרון.
שמחתי מכל מקום להווכח שיש מקום מרתק בחיבור בין שירי וצביקה, שהצליחו ליצור מחול שחש בנוח וללא אילוץ בעולם מורכב, חשוף להשפעות תרבותיות מגוונות שבסופו של יום מדברים היטב את השפה העכשווית.