מריה קונג- Open Source, מדיטק חולון, 23 ביולי.

צילום: מריאן אנדרס

אורה ברפמן

קבוצת המחול מריה קונג  הוקמה לפני כארבע שנים על ידי הרקדנית טליה לנדא, יוצאת להקת 'בת שבע'. בניגוד ליוצרים עצמאיים בני דורה שמשוועים לתמיכה ועשייתם בשל כך מתרחשת במסגרת אילוצים ללא ספור, לנדא מחזיקה להקה הנתמכת בנדיבות יחסית על ידי מקורות פרטיים, מה שמאפשר לה לעבוד ולהחזיק במשך תקופה ארוכה קבוצה של רקדנים טובים ולדאוג לאמצעי הפקה  מקצועיים מאז כינונה של מריה קונג, טרם רכשה ניסיון כוריאוגרפי של ממש.

מאז עבודתם הראשונה של חברי הקבוצה המקורית- פלינג- בלטה הקבוצה שעבדה כקולקטיב, כמי שמחפשת לבדל את עצמה משאר קבוצות המחול כיעד בעל קדימות. מהר מדי הפכו מרכיבים מוחשיים כגון פרטי סט, תאורה, ותלבושות מרהיבות מיוחדות, לאבני יסוד שמטרתם לעצב תדמית , מבלי שיתרחש תהליך ברמה זהה במישור הכוריאוגרפי , בשפה ברורה ובשלד המבני של העבודה.  ביצירה עצמה ובמיוחד בזו האחרונה- הקבוצה מעבירה תחושה חזקה של עבודה שנובעת  יותר מתחושות אינטואיטיביות והשענות על דימויים חזקים ופחות על תהליך עיכול מושכל  ומודע של החומרים שאינם מוכפפים לתפישה אמנותית ברורה וממוקדת.  

נוצר דיסוננס בין ההשקעה בכלי, דהיינו תלבושות ייחודיות ואפקטים ויזואליים שבאו על חשבון חיפוש משכנע של שיכלול היצירה עצמה. בעבר, חלק מזה, נתפס כתוצאה של יצירה קולקטיבית שלה ארבע או יותר אבות ואמהות, ללא רועה רוחני. בלי שמבוגר אחראי עם יכולת לראות את החומרים שהצטברו בחזרות, לערוך אותם ולהשלים חוסרים כדי להביא לבמה תלכיד מוצק שעומדת מאחוריו חשיבה מעמיקה וחידוד מטרה אמנותית.

בעבודה הנוכחית אין לתלות את מגבלותיה של העבודה בריבוי הורים מכיוון שלנדא חתומה ככוריאוגרפית על הערב.

הפעם יש לעבודה נרטיב בנוי, אם כי לא מעט הזוי , במיוחד בימינו ובמציאות בה חיה היוצרת כמו גם שאר חברי הלהקה. במרכז העלילה נמצאת אישה ערב כלולותיה. בטרם תתמסר לבן זוגה, היא עומדת מול הראי ותחושות של חרדה, כמיהה ולא מעט פנטזיות מיניות מציפות אותה. דמות נוספת היא 'מגשים משאלות', סוג של מכשף שביכולתו לשנות עלילה ולכוון מהלכים של המשתתפים. כל העלילה מוליכה ישירות אל יצירה מלאה ביצר, והצלחת הרקדנים לבנות מגוון מרתק של תנוחות שנעות בין סוגסטיבי לבין ביצועי לגמרי, מכסה על כל ניסיון, לו היה, להעביר דברים מעבר לעולם הייצרי, אנימליסטי לחומר שעבר סובלימציה והפשטה ברב מרכיבי היצירה.

את התפקידים הכפולים מגלמים שני זוגות רקדנים קרולין בוסארד, לוסיאן קסטרו פונטנלה, אנדרסון בראז וארתור אסטמן. בתפקיד המכשף- אורי בן שבת.

כל הרקדנים חזקים ובעלי נוכחות והם מבצעים את תפקידם היטב. לא כל התפקידים מכילים ניואנסים ורבדים מורכבים במיוחד ולכן לא כל המשתתפים מצטיירים כמעניינים באותה מידה.

מאחר והמחול נשען על מרכיבים דרמטיים, תיאטרליים ויש בו רמיזות וקריצות לשדות אמנות אחרים כמו לקולנוע, במיוחד למדע בדיוני, למיוזיקל ועולם הפנטזיה  יש לסצנות בעלות מרכיב אמינות גבוה נקודות זכות ואכן בתמונה הסוגרת את העלילה עומד, או נכון יותר כורע או שוכב הזוג המאושר ומבצע אקט בדמיונו, המטרים את האיחוד הפיזי הכה נחשק. בני הזוג בצעים את אחת הסצינות הכי אירוטיות שזכורות לי על במת מחול ישראלי, בה השניים מדמים מימוש תשוקתם במרחק של רגל זו מזה וברמת שכנוע רב שנגעה ללבי.  

מאחוריהם התבצע קטע מוסיקלי מקסים בביצועם של דוד קהלני ואלון אמאנו, ברוח שנשבה מכיוונו של עידן רייכל . השנים לבשו קפטנים יפהפיים ואני מניחה שהם עוצבו, כמו שאר תלבושות הערב על ידי מיקי אבני, שהצליח לתכנן חלק מהתלבושות ללא הלייקרה המודפסת בנוסח שהתרגלנו לראות בערבים קודמים.

הפעם לא המוסיקה המלווה ותומכת בעלילה ולא התאורה המושקעת לא הצליחו ליצור מסגרת שתבהיר את הקונספט האמנותי ותתמוך ותחזק אותו, תעזור לאגד אותו , ובמקום זה נגררו מעצבי התאורה והמוסיקה אחרי ההתרחשויות הפיזיות. אולי משום שאי הבהירות של האג'נדה האמנותית הייתה עקב אכילס של הערב. עם זאת, בקצוות, במרווחים, קרו דברים יפים כמו אותו פס זוהר של אור אנכי שחצץ בין שתי רקדניות שביצעו דואט בישיבה בה הן משתקפות זו בדמותה של חברתה. כאן האור היה המראה והוא ריכז את כל תשומת הלב לאינטראקציה שנוצרה בין שתי פניה של האישה וחידד אותה.