National Dance Company, Spain- Multiplicity, Forms of Silence and Emptiness by Nacho Duato. TAPAC, March 22
–
להקת המחול הלאומית של ספרד – נאצ'ו דואטו: 'רבגוניות, צורות של שתיקה וריקנות'. תל אביב, המשכן לאמנויות.
צילום: Fernando Marcos
אורה ברפמן
הכוריאוגרף הספרדי נאצ'ו דואטו שיצר את הערב המענג, שכמותו לא ראינו מזמן, הוא גם האחראי לכך שלהקת המחול הלאומית של ספרד נראית כל כך טוב. לפני כחצי שנה דואטו סגר את המכסה על כעשרים השנים שהשקיע בלהקה והיה מנהלה האמנותי, משום שכמה פקידים ועסקנים החליטו שהם רוצים לחזור לימי הזוהר בהם הלהקה הייתה להקת בלט. השם פליסצקייה עוד אומר משהו למישהו?
דואטו הבין את הרמז כשנתקל שוב ושוב ברגליים שהתקילו אותו והודיע על עזיבתו. ( ראה כתבה באתר זה מ- 2/5/2010)
בינתיים, דואטו אישר ללהקה להמשיך לרקוד את העבודות שלו שנמצאות ברפרטואר שלה עד סוף 2011 בלבד. קשה לדמיין מה היו עושים בלעדיהן.
סיורה של הלהקה, אם כך, נפל בדיוק בתקופת מעבר ואי שקט. עתידה של הלהקה לא ברור ולא ברור איזה רפרטואר יישאר ללהקה בלי עבודותיו של דואטו. חלק מהרקדנים כבר הודיעו שלא ימשיכו תחת ההנהלה החדשה.
מצבה הכלכלי של ספרד רחוק מאיזון והיא אחת ממדינות אירופה שסבלו במיוחד מהמיתון העולמי האחרון. מעניין איזו השפעה תהייה לכך, על היכולת למצב מחדש את הלהקה הלאומית כלהקת בלט. מעניין לדעת גם מה עלה בראשי הבירוקרטים כשויתרו על אחת מהלהקות העכשוויות המוערכות בעולם, לטובת עתיד עלום.
ועל הבמה הכל נראה כרגיל, כלומר, נפלא.
בהקשר הזה ובנקודת הזמן הנוכחית, היה זה תענוג כפול לראות את הלהקה שוב. הפעם בעבודה גדולה ומלאה: 'רבגוניות, צורות של שקט וריקנות' למוסיקה של באך, שיצר דואטו לפני שתים עשרה שנים. החלק הראשון- 'רבגוניות' מורכב מ-14 קטעי משנה והוא בנוי מחלקיקים שונים שזורמים זה אל משנהו, כמו צרור של אבני חן, שרשרת פנינים כוריאוגרפיות שובות לב במוסיקליות ובזרימה שלהם, שדורשים מקבוצת הרקדנים ריכוז ודיוק, הרבה כח ועוצמה מזוקקת שאותה הם מבצעים כביכול, ללא מאמץ ניכר. הרבה מהתנועות שאובות מכלי הנגינה והרקדנים הם הנגנים והכלים עצמם בו זמנית, הם הצ'לו החם המתרונן, הצ'מבלו, הארפסיקורד ואם צריך- כל התזמורת.
זה נשמע אולי מעט פשטני, אבל דואטו מצליח לשוות לתנועה איכויות שמשגיבות אותה ומרחיקות אותה מפשטנות כי שפת התנועה שלו עשירה, מדויקת, מסוגננת ובו בזמן מתיחדת בדרגת חופש כבירה, באלגנטיות, בהגיון פנימי וביופי חיצוני. כן, דואטו תמיד הונחה על ידי אסתטיקה שניצלה משטחיות ופומפוזיות בזכות הההומניות בעבודתו. בזכות ההומור הנפלא, המעודן, בזכות ההברקות התנועתיות. הקומפוזיציות היפהפיות.
החלק השני 'צורות של שתיקה' עשיר יותר בטכסטורות ודואטו עושה כאן שימוש מרשים, אם כי צפוי, בסט המתנשא מאחורי הבמה לכל גובהה. זו קונסטרוקציה מצינורות וחלקי מתכת עם שבילים מזוגזגים אלכסונית שעליהם מטפסים הרקדנים בתמונה המסיימת. הליכתם המאופקת, איטית, שקטה שמצליחה להעביר מעמד חגיגי, רוחני אפילו.
קשה להגזים בתחושת הגעגוע שיצירה זו מביאה עמה. דואטו, בן טיפוחיו של יירי קיליאן, ספג בעשור שבילה ב- NDT הרבה מערכיו של המאסטר שלו. מהאופן בו הוא תופס את תפקידו של הגוף המחולל, את האסתטיקה האנינה, ההקפדה על פרטי הפרטים, המוסיקליות וזרימת התנועה ושבירתה.
הגעגוע מתעורר גם ברמה הנוסטלגית, לעידן שבו מחול היה ריקוד ונזקק בעיקר לתנועה כדי להביע רעיונות נשגבים ורגעים אינטימיים יחודיים. עידן שבו רקדנים מיומנים לא נחשדו א-פריורי ביוהרה טווסית, עידן שבו יופי היה ערך וגוף מיומן למשעי היה מוערך ככלי ביצוע משוכלל שניתן להטעינו בכל סוג חומר.
סוג זה של מחול הגיע לשיאו בשנות השמונים ותחילת שנות התשעים והוא הולך ונכחד. זן נדיר שמתקשה לשרוד. עם זאת, כשהוא עשוי טוב, הוא מרחיב את הנשמה באופן השמור רק לו.
[ad]