Double Parking דפי אלטבב וגלי קנר, תאטרון תמונע, 19/3/2011
צילום: ניני משה- "מתוך בחירה שנייה"
אורה ברפמן
הערב המשותף של דפי אלטבב וגלי קנר נפתח בעבודתו של גלי קנר- "משפךה", שם שמגרה לבדוק מיד את כל האפשרויות והמשמעויות הטמונות בחמש האותיות האלה. המבצעות הן ענת ועדיה וכרמית בוריאן שמקבלות גם קרדיט כשותפות ליצירה, בסיועו של המוסיקאי טל קוהן.
כשנכנס הקהל כבר עומדת אחת הרקדניות על ריצפת האולם ומניחה לראש ליפול ולחזור למצב ההתחלתי, כאילו הראש נשמט מפאת משקלו וצריך להחזירו למקומו עד שישמט שוב. מאחוריה עומד בחור שתומך בצ'לו ביד אחת וידו השנייה אוחזת בגליל צהוב המשמש ידית המחוברת בעזרת חבל וגלגלות למתקן למכירת סוכריות צבעוניות בצידה השני של במה. לאחר דקות ארוכות נכנסת המשתתפת השניה ובדרך, מפעילה טייפ סלילים המונח על הריצפה בקדמת הבמה.
במהלך הערב נשמעת הקלטת קולו של קריין המונה את פירותיו על סבך פארותיו של אילן משפחה רב דורי שמתחיל ב'אבא', 'אמא', וממשיך לכל כיוון שיוך אפשרי.
קנר, בוגר ניסן נתיב, יצר דואט מאד פיזי לשתי נשים חזקות שמבססות שפת תנועה מורכבת במסגרת קונטקט לכל אורך היצירה. הלקסיקון יומיומי לגמרי, ללא כל נסיון לסגנן תנועה או לבנות ריתמוסים ריקודיים במובהק עם או בלי אוניסון. זה לא מפגש חגיגי ולא זירה לאוורור יכולות וכישורים טכניים ואחרים. מדובר בתנועה פונקציונלית, דינמית ביותר שנובעת מהמפגש בין שני גופות של נשים שמתניידות בין התגוששות לחיבוק בנשימה אחת. מערכת האילוצים שבה הן פועלות מביאה אותן לחפש ולמצוא אינספור וריאציות מרתקות ביותר של משחקי שיווי משקל, של השענות, התלות, התקלות ותמיכה במובן הפיזי והרוחני של המילה.
שתי הרקדניות מרשימות לאורך המסע המסובך והמסוכסך הזה שבסופו בולט האמון הבסיסי שנוצר ביניהן ובלעדיו, לא היו יכולות לבצע אפילו מחצית ממה שהצליחו לעשות בזמן שעמד לרשותן.
משחקי כח בין יריבים חושפים לא אחת גם את מימד הקשר בין השתיים, במקרה הזה. ככל שהדינמיקה נעשית יותר אינטנסיבית וההתגוששות פראית ומהירה יותר, כך הולך ונוצר יופי רק מעצם הזרימה המדויקת של מעברי התנועה על גיווניה, מהקומפוזיציות המשתנות כקליידוסקופ של שתי גופות הנאחזות בנואשות זו בזו ומגלה מערכת יחסים מורכבת, כאשר כל אחת מהן מכירה את נקודות התורפה של זולתה.
את עבודתה של דפי אלטבב "מתוך בחירה שנייה" ( בכורה מחודשת), מבצעת הרקדנית רוזלינד נקטור שהסתברה במהירה כבחירה יוצאת מהכלל. נקטור מתגלה כמבצעת מיומנת ומרתקת שמצליחה לכשף את הבמה באישיותה ובכשרונה.
עוד בטרם עלה האור על הבמה, אפשר להבחין בדמות המנערת מתוך שק בד ערימת אשפה יבשה שנראית כאדמה מעורבת בקש. האור שעולה, חושף אותה מאחור בתנוחה כפופה, כאשר החצאית השחורה שלה מכסה את ראשה ורגליה החשופות פונות אל הקהל. היא לובשת זוג תחתונים באדום בוהק ובידיה דוחקת בערימת העפר ומפזרת אותה סביבה ואחר כך נשכבת על הערימה, מתפלשת בה ונאנקת כסובלת והדמיון מתחיל להשתולל, לנסח לעצמו סיפור מסגרת ומנסה למקם אותה בתוכו. רק כשעולה אור מלא על הבמה, ופניה נחשפות לראשונה, רואים את החיוך הנכלולי על פניה והגניחות מתגלות כצחוק כבוש, מסתבר שתעתעה בנו לאורך כל הדרך.
לנקטור יש כשרון להראות ילדותית ולגלם פנים תמימות, חפות כביכול ממודעות עצמית ובהרף עיין להעניק לעיניים מבט פתייני, מין לוליטה שכזו. היא מגלמת דמות הפכפכה, וכמו זיקית, עוברת ממצב אחד לשני בהרף עיין כשלא רק ההבעה משתנה, אלא כל איזון הגוף.
לא עובר זמן וכל הבמה מכוסה בלכלוך שבו היא מתפלשת, גולשת, מתמרחת, השיער הפרוע מתמלא בקש וגבבה, אבל הפנים נשארים לבנים כלוח שעליו מצטעפות כל התחושות שהיא מעבירה.
האם היא עדיין מלכת המניפולציות כשהיא שרה עם אלויס את 'האם את בודדה הלילה'? אולי, אבל הפגיעות שהיא משדרת מכניעה את הספקנות.
תאטרון תמונע משמש היום במה מצוינת למופעים של יוצרים עצמאים, שבהם נשמרת אינטימיות באוירה לא פורמלית, כעין נסיונית. ערב מוצלח זה, במיוחד, יצא נשכר מהתאמתו למקום שמשמר תחושה של ראשוניות.
[ad]