Yasmeen Godder: 'Storm End Come', Suzanne Dellal march 2011

Yasmeen Godder: 'Storm End Come', Suzanne Dellal march 2011

 

יסמין גודר- 'סוף סופה בוא', סוזן דלל, מרץ 2011

 

צילום: איציק ג'ולי

 

 

אורה ברפמן

 

 

1300200228.JPGסקרנות רבה מתלווה לכל בכורה של יסמין גודר, בשל המוניטין שצברה בישראל ומחוצה לה ובשל ההכרה והכיבודים שבאו בעקבותיו. גודר מצליחה להמשיך ולאתגר את קהלה ולהעלות לבמה עבודות יוצאות דופן, אישיות מאד, מעוררות מחשבה ולעתים אף אי-נחת וזאת מבלי לעמעם את ההערכה אליה כאחת מהיוצרות החשובות שקמו לנו.

הפעם, האתגר היה גדול מתמיד משום שעבודתה הקודמת 'אוהבים אש' הייתה מסע של שני משתתפים בלבד ועם זאת היה עשיר בטעמים, הזוי ומרהיב שבו גודר עצמה כיכבה ותוך כך לשה את הקהל כרצונה והקהל התמסר, מסופק.

 

ב'סוף סופה בוא", גודר ושותפה ליצירה הדרמטורג איציק ג'ולי, בחרו בגישה שונה מזו שראינו בכמה מהכוריאוגרפיות האחרונות של גודר שבהם העבודה הסתמכה על שורה של חלקי סט ואביזרים שונים שבאו לקדם הולכות דרמטיות.

הפעם, גם בחרה גודר שלא לקחת חלק בביצוע. מעת לעת זה קורה ובמיוחד בעבודות שבהם יש יותר משניים או שלושה משתתפים, אולי מתוך רצון שלא להאפיל על רקדניה.

האור עולה על במה פתוחה, לבנה, מוארת ובמהלך הערב הקהל מתוודע לששת הרקדנים. לכולם יש בתכניה גם קרדיט של "מופיעים יוצרים", ביטוי שהוא המקבילה ל'רקדנים יוצרים' או 'רקדנים שותפים', שנעשה שגור בשנה שנתיים האחרונות, ובסך הכל אומר שתהליך העבודה התבצע באמצעות אימפורביזציה וההנחיות הכוריאוגרפיות ניתנו בעיקר בלווי דימויים ובדיאלוג בין הכוריאוגרפית, הדרמטורג והרקדנים עצמם. התהליך אינו חדש במחול העכשווי והוא רווח כיום כמעט בכל היצירות שעולות על הבמה בישראל במידה זו או אחרת.

אל חשש, אם כי גודר לא נמצאת בפועל על הבמה, הרי שבמקומה קבלנו הרבה גודריות שצרובה עמוק בשפת התנועה של המבצעים השותפים. חלקם היטיבו באופן מופלא לאמץ את אופן התנועה הייחודי של גודר, הבעות פניה המורכבות, מחוות גוף אופיניות לה ואף את תחביריה המשפטיים ונסיון לא רע לשחזר את האינטנסיביות האופיינית שלה. יש לציין במיוחד את דליה חיימסקי ושולמית אנוש שהטעינו את התנועה בשכבות מורכבות של חוויות רגשיות עצומות והן מתקרבות לפענוח הצופן, אם כי בינתיים איום השיכפול הגנטי המלא עדיין רחוק.

לא מפתיע שאת תשומת הלב מרכזות הדמויות הנשיות בעבודות של גודר, דמויות שנתפסות כהרחבה שלה עצמה, במקרים בהם היא נעדרת מהבמה. לא יעזור בית דין. לגודר אישיות בימתית יוצאת דופן ויותר מכל פרפורמר אחר בזירת המחול שלנו, היא מקרינה דמות חזקה, אסרטיבית, וכך הנשים בעבודותיה. יש בהן בטחון של מי ששולט במהלכים סביבו, הן חיות בנינוחות גמורה עם צרכים דוחקים ודחפים פרועים, חושפות ניבים אך יודעות לגרגר. לעומתן, הגברים נראים חלשים בהרבה, כאן, כדי להשתמש ולהשליך. לא פעם דמותם הבימתית היא פרודיה ושורשיהם- שורשי אויר.    

הערב מתחיל בזחילה חושנית על שש לאחור של דליה חיימסקי, כל קונטרקשן של הגו מביא אותה צעד אחד לאחור וכל אבריה "שותפים יוצרים", כלומר מוצאים דרכים מרתקות לעבור את הצעד הבא במקסימום טלטול עצל, שבע, מדושן עונג ששואב נחת מעצם התנועה והשליטה בה. אחרי כמה צעדי התקדמות לאחור הגוף מתפרש, משתטח, לש את עצמן כנגד הריצפה כחרדון בשמש. אולי זה הזמן להוסיף שלכל אחד מהמשתתפים יש מספר תפקידים במהלך הערב וברגע מסוים הם מבליטים בתנועה איזכור לחיה זו או אחרת שבה בחרו. בסצינות אחרות הם עוברים מסעות פנימיים לתוך עולם אסוציאציות, בתוך נופי-פנים עלומים, פיסות זיכרון, השתקפויות של שברי מציאות.

במהלך תהליך החקירה נדמה כי מתקיים תהליך מעניין של התחכחות בין קודים הנרכשים בתהליך למידה מילדות והלאה שהחברה רואה בעין יפה ומתגמלת על כך, לבין עולם פנימי עשיר בתסיסות, בסתירות, בלהבות כבושות של יצריות חיייתית שעל פי רב החברה רואה כאיום. בסופו של דבר, בתהליך החקירה הזו צריכה להתגבש תובנה שתמקד את הזהות האישית.

 

העבודה בנויה כאוסף פיסות, שורת חורי הצצה אל נבכי הנפש. כמו בתצריף שבו במרבית הפיסות אין קצה סיפור או דימוי ברור, כך גם כאן, כשבתוך המבנה הפרגמטי מתקיים איזה תהליך איזונים, קורה ואחרי זמן מה הפיסות מתחברות לכלל משמעות. משמעות נס-מעט שנחווית בחושים, בקצות האצבעות. 

 

 

 

 

[ad]