.
צילום:אסקף
להקת ורטיגו היא אחת הלהקות היציבות ושמשקיעה לא מעט בשימור המוניטין שלה בארץ ובמקביל עושה עבודות שיווק מושקעת שתוצאות נאות בצידן, עם חיזוק סיוריה בתיאטראות ובפסטיבלים בינלאומיים.
במהלך השנים נעה ורטהיים, כוריאוגרפית והמנהלת אמנותית של הלהקה הצליחה לגבש אמירה אמנותית בעלת צביון משלה, שמלווה את עבודותיה על פני תקופה ארוכה.
פרוש השם שניתן לעבודה 'לילא' (Leela ) הוא משחק קוסמי, בסנסקריט, בחירה שמאששת את חיפושיה הרוחניים של ורטהיים ואת הסקרנות שהיא מגלה כלפני תרבויות מזרח מחד וברזי תרבות יהודית ליודעי חן, כמו הקבלה.
מקורות אלה קשורים קשר הדוק גם עם ערכים אסתטיים, אנרגיות בעבודה, ותפיסת עולם שלמה שבאה לביטוי גם באורחות חייה .
בעבודה זו, יש אכן לא מעט מהמוטיבים המוכרים של עבודות הלהקה, זרימת התנועה, התנהלות קבוצת הרקדנים במרחב, קפיצות גופאקיות רחבות, תוך משחק בין פורמטים אוניסוניים, תשומת לב למרכיבים גיאומטריים בקומפוזיציות, אל מול חרות גוף שנמנעת מסיגנון יתר ומשמירה על התוויות קשיחות.
במהלך השנים נשמרו מרבית העקרונות הללו וכדי לחדש ולנסות לבטא תנועה קדימה בזמן, שתמנע התקבעות באזורי הנוחות של המבצעים ושל היוצרת, נדרשת עבודה רבה.
את כוונותיה בשלבי ההכנה ובתהליך היצירה עצמה, מבטאת ורטהיים בטקסט קצר המופיע בתכנית הערב. זו בוודאי דרך 'מורה נבוכים' בסיסית, אם כי ניתן, ואף רצוי קודם לכן להתנסות בחוויה הרגשית והחושית , טרום הבזקי התובנה שיצוצו מאליהם במהלך הצפייה.
במבט רחב, נכון לומר קודם לכל שיש בעבודה טיפול פרטני בדקויות תנועה, בעיקר של עבודה מורכבת באמצעות מחוות ידיים שכמו בעבר, הניבו חיבור אל הפן הטקסי ביצירה ולפן הרוחני.
שלל מבטים אלו רוויים הפעם, יותר מתמיד, בניסיון לבטא סימליות שניתנת לביטוי במילים, כמו אצבעות זקורות מעל הראש שמזכירות כתר, או הצמדת כפות יד במחווה המסמלת אברי גוף בעלי קונוטציה חושנית מסויימת. 
'המשחק הקוסמי' בכותרת הערב, פותח אינספור פרשנויות – שהרי העולם כולו פרוס בפנינו על מורכבותו. וכל פרשנות מיקדמית, מצמצמת אותו, מטבע הדברים.
קל לבודד סצנות שלמות, אסתטיות ומהודקות, שעומדות בפני עצמן כמו תמונת הפתיחה והסיום שבה הרקדנים נעים בשורה עורפית אלכסונית שמזכירים את "תהלוכות" האלגנטיות של פינה באוש, שבהן הרקדנים מדברים במחוות ידיים ופנים. כאן, הם גם שרו מילות שיר היוצאות מלבו של איש עצוב ובתרגום לא מחייב אומרות: שלושתנו לגמרי לבד; ההד שלי, הצל שלי ואני.
מכאן מפתחת ורטהיים כמה וריאציות הבנויות במבנים של מהלכי זוגות שנבנות ומתפרקות באופן מסוים ושומרות על שפת תנועה ותפיסת חלל שעוזרת לחזק את המבנה הבסיסי של היצירה.
עם זאת, יש בעבודה כמה החלטות שלהערכתי נעשו מתוך תחושה דוחקת של שינוי, שהובילו את היצירה למקומות שלא ממש תרמו לעבודה. ההחלטה הראשונה קשורה לסט.
על במת סוזן גדולה שמכילה את עשרת רקדני הלהקה ברווחה, דוחפים הרקדנים אביזר במה אלכסוני קשיח שמרופד בחומרים רכים. העיצוב שלו זהה לטריז, אותו אביזר גומי אלכסוני שדואג לייצוב דלתות הבית, אלא שהוא ענק ואורכו מעל לחצי רוחב הבמה. במהלך הערב הרקדנים יטילו עליו, ישבו, יקפצו ממנו, יתעמלו עליו. בעצם, יחקרו היטב את האופציות ההתנהגותיות שהוא מציע, רק מבלי להסביר מה הוא תורם לשלד המבני, הרגשי והקונספטואלי או הסגנוני של היצירה. זאת ועוד.
מאחר ושימוש יחיד לא הועיל הרבה, האביזר הזה הופך אתגר והוא נבדק ונבחן מכל זווית, בכל פינה על הבמה, הלוך ושוב, קדימה ואחורה וממצה את העניין בו. 
מאחר והעבודה לא עוסקת בטכניקה לשמה, הרי שכמה תריסרי קפיצות נחשוניות ומגוונות, שאינן גובלות בביצועים אקרובטיים של ממש, מחריגה את נוכחות האביזר ומרבית השימושים בו לכדי חריקה שלא מצאה את מקומה.
גם ניסיון אחרון לגוון את הערב בסצנה הומוריסטית שמזכירה להפליא את העבודות של פילובולוס מלפני המבול. לעינינו מתגלה זוג רגליים גבריות ושאר הגוף מוסתר על ידי תוספת קובייה צבעונית על משטח שמחובר לראש הטריז, שמטרתה להסתיר את גופו של הגבר ואת גופה של אותה רקדנית שרק חלקה העליון ניגלה לקהל. הרעיון, הביצוע הצולע והציטוט העבש, נתפסו כצעד של ייאוש. וחבל.
אם כי העבודה היא לא אחת היותר טובות או המעניינות שורטיגו העלתה במיטב שנותיה, הרי שיש בה לא מעט חומרי גלם שהולמים את הרקדנים, יכולותיהם ורגישותם ככפפה ליד. חייבת להימצא דרך אחרת לדאוג ולהעז לחפש דרכים אחרות להרחיב את טווח ההבעה של העבודות, גם מבלי להשתמש ברפרורים למקומות זרים ורחוקים מהדי אן איי של הלהקה, אלא להמשיך לחפור ולחשוף רובדים מאותו נוף רגשי שהצליח להביא את ורטיגו למקום שלה עד היום.