NDT2 (Netherland Dance Theater 2). Performing arts center, Herzliya , May 5

 

צילום:  באדיבות יח'צ

אנשי המחול היותר ותיקים לבטח זוכרים את הביקור יוצא הדופן בארץ של שלוש להקות שמסתופפות תחת מטריית  ה- NDT. זה היה בשנת 1995 ונכללו בסיור הנדיר;    NDT (Netherland Dance Theater ) הלהקה הנודעת בניהולו של יירי קיליאן (jiri Kylian  ), ולהקת  NDT 2, להקה המורכבת מרקדנים צעירים   ששימשו כעתודה ללהקה המרכזית. הלהקה הנוספת הייתה NDT3  שנוסדה עבור רקדנים ספציפיים מעל גיל 40 שנודעו כבעלי ייחוד.

התפיסה של קיליאן שהובילה לייסוד להקות הבת,  הייתה השראה להקמת אנסמבל בת שבע , אם כי במהלך השנים נהרין יצר ניהול והכוונה בעלי אוריינטציה מעט שונה עבור האנסמבל שלו.

צבר הלהקות הותיר רושם, מה גם שהלהקה המרכזית הייתה אחת מלהקות הצמרת של המחול העכשווי בשני העשורים האחרונים ל המאה ה-20.   

חבל ששובה של  NDT2  לבמה בישראל לקח זמן,  כי אז, כמו היום, ניתן היה ללמוד דבר או שניים מצפייה בצעירים המוכשרים הללו. היום, אחרי ארבעים שנה להיווסדה, פגשנו להקה תוססת, מלאת חן, המאוכלסת ברקדנים נהדרים, בעלי אישיות ייחודית, טכניקה משובחת, מאגרי אנרגיה בלתי נדלים, דיוק , תזמון וברק ביצועי שאנו חולמים למצוא בלהקות צעירות, וכמעט שלא מוצאים.

רפרטואר הערב כלל ארבע יצירות; שתיים של הזוג סול ליאון ופאול לייטפוט (Sol Leon and Paul Lightfoot ) , המנהלים האמנותיים הנוכחים, עבודה מעודנת – "Simple Things"( 2001) של יוצר מדור קודם , האנס ואן מאנון ( Hans Van Manen ) ועבודה טיפוסית של היוצר הפורה, נער הזהב בן זמננו- מרקו גקה (Marco Goecke ) שיצר עבודה מורכבת כדרכו, מהפנטת במהלכיה בשם "ראגת חצות" ("Midnight Raga", 2017.  ).

הבחירה לפתוח בעבודה המוקדמת "Sad Case" (1998) של הזוג ליאון-לייטפוט הייתה ברורה. מדובר ביצירה שובת לב, חזקה שמשתמשת בהומור פיסי במידה נבונה, שגרמה לקהל לפעור פה מרב עונג ככל שחברי האנסמבל התוססים הללו, הלכו ונחשפו . מדובר בגוף רענן, שובב הנוגע בשלמות ביצועית  ומתוזמן לעילא כמו שעון עבודת יד שוויצרי. כך אומרים. 

הבכורה כאמור הייתה לפני כעשרים שנה. אם כי מבחינה סגנונית, יש בעבודה מרכיבים שמצביעים על גישה מסוימת שמזכירה כמה וכמה עבודות מאותו עידן- משני עברי האוקיאנוס, כולל ישראל-  במובן שמהדהד התרסה של בוהו-שיק המעורב בחוצפה חיננית-הומוריסטית, תערובת שמאריכה את תוקף הרלוונטיות של העבודות הללו. זאת, בשל רעננות משוחררת של בידור שמלווה בוירטואוזיות פקחית.

הפנינה בערב מבחינה כוריאוגרפית היא עבודה די חדשה של מרקו גקה: ראגאת חצות (Marco Goecke- "Midnight Raga"(1917) ) שהשראתה באה משני עולמות מוסיקליים שונים בתכלית, זו של ראווי שנקר הקאנוני על הסיטאר (Ravi Shankar)  ואטה ג'יימס (Etta James  ) שהייתה זמרת נשמה ובלוז אמריקנית במאה הקודמת.  

בתכניה כתוב כי הפעם, שלא כדרכו, גקה בחר את המוסיקה ההודית לפני שהחל לפתח את הכוריאוגרפיה וקל לחוש איפה הטקסטורה של המודוסים האופיינים לנגינה זו הולמת את תפיסת הגוף של גקה הרואה בגוף הרוקד סדרות של חיבור ופירוק חלקיקים ועיסוק אובססיבי בפיתוח פרטני מורכב ונפרד בכל אחד מהפרגמנטים בגוף.  טיפול זה מהדהד רצון מובנה , אינהרנטי בהם,  כשהוא מוציא שירת גוף בכל מפרק, רצועה או שריר ומחפש בם את המימד  של עצמאות פעולה וכוונה.      

הסגנון, או שפת התנועה שמשקפת את חשיבתו התאורטית, מביעה התרסה רבתי באופני תנועה מקובלים ובגישה שמאחורי החשיבה הנפוצה בבואו לאתגר את הציפיות מהגוף הרוקד. עם זאת, גקה מצליח לשמר רוח הומנית, זו שבסופו של דבר מחזיקה את המכלול כולו הקרוי גוף  אסוף  ושלם מנטלית.