קבוצת המחול של יוסי ברג ועודד גרף שעולה לבמות כמעט 15 שנה, יצאה בימים אלה עם עבודה חדשה – When Love Walked In שבה לוקחים חלק שלושה מבצעים: ברג, עופרי מנטל וטל אדלר אריאלי ושלושתם מתנאים בציפורניים צבועות אדום לוהט. ממש בדקה האחרונה נוכח גם עודד גרף, שנוכחותו בשאר הערב חסרה.
העבודה נשענת על סידרה של פרגמנטים מאד קצרים, חלקם כאורך נשימה או שתיים . בתחילה מתארגנים המבצעים בזריזות, בדחיפות לקומפוזיציה שמסתיימת בקפיאה קצרה בטרם יתפזרו חלקיה בחלל הבמה המוקפת קהל שיושב בארבע פאותיה. השקט מופר כשמקצב פס הקול יוביל את ברג לפצוח בשירה של שורות מוכרות, שנושאן המשותף הוא אהבה ולקוחים משורה ארוכה של פזמונים פופולריים ידועים מעשורים קודמים, חלקם בוודאות משתייך לשנים שבהם עוד לא נולדו הרקדנים. 
בשלב מסוים חולק ברג את חלום חייו- לרקוד אצל פינה באוש . מידע זה מוסר ברג במסגרת כרטיס ביקור קצר המכיל את ציוני הדרך המרכזיים בחייו: גיל, עיר הולדתו, הזמן שבו יצא מהארון ( גיל 18) והתקבל לבת שבע וכן חלומו לרקוד אצל פינה באוש ועם מדונה.
אולי כאן מתחיל שורש המחול המזמר הנוכחי. אולי הבחירה שלא התבהרה לגמרי במהלך הערב, צפה מחיבור לרובד עמוק מזה הנחשף על פני השטח. הטכסטים שנבחרו מדברים על אהבה בהקשר של יחסי כוחות, של מועקות וחששות, של החצנת רגשו ועל תשוקות שלא תתממשנה.
מבחינה מסוימת, לברג יש יתרון על שותפיו הצעירים ממנו. (יוסי ברג- 42, עופרי מנטל- 24, טל אדלר אריאלי- 30) הוא מצליח להעניק משמעות לשורות הקצרות שאותן הוא שר ולעתים, גם מצליח ליצור להם קונטקסט מורכב מהגלום בהם במקור ולו משום שהוא מסוגל ללכת על שירה מול קהל עם משענת דקיקה זו רחוק מהצפוי. אך מאחר והזמרה -החובבנית למדי, יש לומר- אינה החוזקה של איש מהמשתתפים, קרה דבר די לא צפוי. 
הביצוע הווקאלי הופך שולי, הריצה בין פרגמנטים שאין בה מטרה נראית לעין, גם היא הופכת משנית. מנעד שפת הגוף לא מבקש להפתיע או להרשים טכנית באופן ייחודי. אין ברצף הפרגמנטים התעצמות או צבירת מהלכים שמבקשים לחבור לנרטיב במרבית הזמן ובכל זאת יש בעבודה מרכיבים אחרים- מתוכננים מראש או שקרו בבלי כוונה מודעת- שהופכים את הצפייה בעבודה הזו לראויה, מעבר לנוכחות המאוד נעימה של המבצעים.
בראשם, מרכיב שנמצא כנראה במידות משתנות בכל עבודותיו של תיאטרון המחול של ברג וגרף ומקורו במרכיבים אינהרנטיים שפורצים מברג ומדובר ב'משחקיות' . מרכיב פיטר-פני חסר גיל שעובד במקביל לאינטליגנציה רגשית מפותחת. במקביל, מעורבים בשלבי המשחק אמירות, שמא הערות גוף מתריס, בנושא זהות מגדרית, נושא נוכח ברבדים גלויים ונסתרים.
אצטט בקצרה מהנימוקים לבחירת הלהקה המצטיינת בקטגורית 'אנסמבל השנה' באתר 'ריקודיבור' לפני כמה עונות, בעבור יצירתם של ברג וגרף -'פולחן האביב': …"המשתתפים ..שומרים על אותה רוח שמלווה את היצירות של ברג-גרף שיש בהן משהו משחקי- במובן של משחקי ילדות- ומשהו שמתחזה לתמים, אבל מבפנים הוא יודע לשאוג.…" אורה ברפמן, 'ריקוד דיבור' – 'פולחן האביב', עבודת האנסמבל הטובה של השנה.
הקו המפריד, הנזיל, בין ילדותיות לבשלות במרכיבי העבודה מעמיד את מרבית ההחלטות הכוריאוגרפיות במצב סיפי (lability) שמותיר באוויר סוג של מתח רוטט, אי בהירות באשר למוטיבציה הספציפית שבמצבים משתנים.
למעשה רק בדקות האחרונות, מבצעים ברג ואדלר אריאלי דואט, אחרון מבין כמה דואטים מוצלחים קודמים, ובו שני הגברים משחררים רכות בהירה, מבטים ממוקדים ואוירה רגשית משוחקת היטב ללא ציעוף , ללא התנחמדות ועולה השאלה, איפה הייתם עד כה.
ברגע שבו נגמר המשחק מזמין ברג לבמה בחור שישב באחת הפינות, את עודד גרף, גרוב בגרביים ושניהם מבצעים יחד מפגש מבוקר, קצרצר, חלקו בעמידה, חלקו בשכיבה על הבמה וזהו. לא צריך להגיד יותר. שוב נוכחים לראות שלפעמים מעט אינו בהכרח דבר בעל משקל נוצה. להיפך.