Curtain- Up 2008, at Suzanne Dellal
מסך 4 – תומר שרעבי- מונק , הלל קוגן- הכל, מיה שטרן-הים השחור. סוזן דלל, דצמבר 6
אורה ברפמן.
מסך 4 במסגרת הרמת-מסך 2008 כולל עבודות של תומר שרעבי, הלל קוגן ומיה שטרן.
שרעבי ושטרן זכורים בעיקר מסדרת דואטים שיצרו ורקדו יחד. בעבודותיהם העקביות ניכרת רצינות, לכידות, שפיות-יתר בנסיון שלא להשתמש בשפה תנועתית בה הם לא חשים ממש בנוח. חלק מהדואטים היו מרשימים פחות, אחרים- יותר, אבל סך יצירתם אל השתייך לחוג פורצי הדרך, או לוקחי הסיכונים ובכך, הותיר אותם משויכים למשבצת קבועה באיזה מקום באמצע על הגרף של המחול העצמאי הישראלי.
נראה היה שהשניים התקבעו במשבצת בטוחה, לא מאיימת שלא מתמודדת עם אחרים מחוץ לקופסה.
הרמת מסך 2008 הובילה אותם להתנסות אחרת. הפעם כל אחד מהם יצר עצמאית עבודה לארבעה משתתפים. שרעבי, לשלושה רקדנים גברים ורקדנית אחת ואילו מיה שמרה על תמונת הראי ובחרה בשלש רקדניות וברקדן גבר יחיד.
אחרי ניתוח הזוג הבלתי נפרד, מעניין היה לראות מה כוחו היצירתי של כל אחד מהצדדים ולאן הם מוליכים את עצמם במנותק זה מזו. האמת? לא מאד רחוק.
בסופו של יום, עבודתו של תומר שרעבי שלמה יותר, מטופלת היטב לפרטיה. נכון שחוזר השימוש באסתטיקה של תאטרון תנועה ובטכניקה של אלתורי מגע ( קונטקט אימפרוב') וקומפוזיציה מבנית התלויה רבות בדואטים, אם כי יש בעיקר במחצית השנייה יותר התרחשוית קבוצתיות שבהם מתרחבת שפת התנועה שלו ומגלה מעט מאופציות המרחב החדש.
מיה, יחסית, הולכת קצת לאיבוד בנסיונה המודע לבנות פיסות נרטיב רגשי- חושי שמתרגמות לאור ביצועי הרקדניות הצעירות כלחוצות ונוטות לזיוף רגשי. אף היא כמו שרעבי בונה את היצירה במהלך דומה שמתחיל בדממה וקפיאה, עובר למהלכים איטיים ביותר ומשם מתחיל לזוז, אבל לא בבת אחת ולא כולם יחד. נדמה ששניהם דבוקים לאותו ספר הוראות.
את חוסר הבהירות המחשבתית בבסיס היצירה אפשר לראות גם בטכסט המתלווה לתכניה ובו היא כותבת על שלש הנשים: " הן מנסות לנקות מעצמן את הדם ואת הלכלוך שדבק בהם מבפנים, אך בלעדיו יישארו ללא רוח חיים", כלומר- פנימיותם היא לכלוך שראוי לנקותו ובלעדיו- אין להם חיים. כמה עצוב, כמה המבט שטחי ובעייתי. האומנם מבט המסיק מיסוריו הוא כי ה"אהבה היא שתלטנית ויכולה אף להיות קטלנית", אינו מודע בו זמנית לאופציות אחרות המתקיימות סביבו בו זמנית?. לא אני ולא הרקדניות קונות את התובנות הללו ולכן מתקיים על הבמה מצב לא אמין שמתבטא בתגובות מוחצנות ית על המידה, אך חסרות ביסוס.
אם כי מיומנותו הכוריאוגרפית של שרעבי עולה אין ערוך על זו של זוגתו ליצירה בעבר, איש משניהם לא מיצה עד הסוף את ההזדמנות שניתנה לו להרחיב את המבט הכוריאוגרפי שלו באופן משמעותי ולמצב את עצמו לאחר שנים לא מעטות של דשדוש באותה מדרגה, במקום מתקדם יותר בשדה היוצרים העצמאיים.
בכל אופן לטובתן אפשר לומר כי שתי היצירות כורכות ביניהן את עבודתו של הלל קוגן- 'הכל' שיש בה הכל. אולי לא הכל, אבל הרבה ובעיקר יש בה יוצר עם ראש פרוע עם נטיות אנרכיסטיות, ציניקן, מצחיקן, סטיריקן ורקדן עם יכולות הבעה מרתקות, רדוף אנרגיה מוטרפת על סף הפרעת קשב רצינית. רקדן/יוצר מבריק שמלהטט בין עידנים וסגנונות, בין רשת של נושאים, רמיזות, אסוציאציות, דימויים ועוד, עד שטובע בהם ומאבד את הכיוון ובכל זאת מותיר רושם בל ימחה. שועלי שמשון בשירה של שושנה דמארי מעולם לא זכו לביצוע מתפרע, משעשע, דוגמת זה שתפר להם קוגן, כה צמוד וכה קולע.
קוגן הוא רקדן חתרן שמאתגר את קהלו שמתקשה לעקב אחרי העושר הנושאי שמובא לפניו. הוא סטיר במשתה בכחנאלי שלא יוותר על מעדן מעל ומתחת למפת השולחן, ידו בכל ולא רק ידו.
החלק הראשון הוא גאוני ממש ופוליטי לא פחות וגם החלק הכי מצחיק.
גם כשקוגן כבר לא יודע איפה הצפון מרב סיחרורים וספינים הוא יותר מרתק כפרפומר כריזמטי מרב הרקדנים במדינה.
בא לתפוס אותו בציצת שערו- לו הייתה לו- לנער אותו להצמיד אותו לדרמטורג קשוח. וואו, איזה פוטנציאל נפץ גלום כאן.