טוקיו תפוזים- להקת המחול תל אביב, כוריאוגרפיה: עמי גולדנברג ויערה דולב
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
דבר טוב קרה לצמד יערה דולב ועמית גולדנברג במעבר מקבוצת המחול שיסדו וניהלו במשך כעשור בשם ד.ד.דאנס ועד ליסודה של להקת מחול בחסות עיריית תל אביב שעל הקמתה התבשרנו לפני מספר חודשים- 'להקת המחול תל אביב'.
הקבוצה שמרה על הרכב אינטימי יחסית ובמופעה הראשון בשמה החדש לוקחים חלק שישה רקדנים נבחרים, מצוינים, שהחזיקו במהלך הערב תחושת אנסמבל מהודק, ולא במפתיע, קבלו כולם קרדיט של רקדנים-יוצרים; והבולט במיוחד מיכאל גטמן שאף יצר את הדואט, רוני ננר, אלעד לבנת ונועה רוזנטל בנוסף לעמית ויערה.
העבודה המרשימה עצמה, היא אולי היותר מהודקת ויותר לכידה מכל עבודותיהם הקודמות של בני הזוג. הפעם ללא וידאו ארט או אפקטים פולשניים של תאורה, ללא טכסט, ללא כל אמצעי הסחת-דעת, יצרו עמית ויערה יצירה מורכבת, רב-מוקדית ומבוססת תנועה, שיופיה הרב מורכב מפרטים קטנים, ממארג תנועתי עשיר, ומקומפוזיציות נבונות הנבנות במהלכים ארוכי-נשימה.
כל הרקדנים נראו נפלא- כולל עמית שיחסית כבר קצת כבד לצד שותפיו ובשום-שכל, מיצב את עצמו בין השורות- אך העיין נמשכת בעיקר ליערה דולב שעם השנים לא רק שהיא לא מאבדת מחינה, כפי שהיא זכורה לנו משורות להקת 'בת שבע'. להיפך. השקט שלה מגובה ביותר עצמה פנימית, בשליטה חזקה יותר, בבשלות שלה כפרפורמית. נוסף לכך יש בה יופי מיוחד, צנוע, מאופק ועם זאת קורן באופו יוצא דופן.
לעתים קרובות דברי היוצר המצוטטים בתכניה, לא רק שלא מבהירים את דרכם, אלא לרב מסווים אותה בדברי הבל כוללניים שלא מוסיפים דבר במקרה הטוב. אי לכך, אני נמנעת מלקרוא את אותם הרהורים בפרוטה, כדי לא לתת ליומרה הגלומה בהם לחבל בהתרשמות מהיצירה עצמה.
הדף שחולק בכניסה ל'טוקיו תפוזים' כלל כמה שורות על מקור ההשראה לעבודה; אחד הצמתים הסואנים בטוקיו שמנקז תנועה של המוני אדם הנראית כאוטית אך "למעשה בנויה מתבניות מדויקות, מדפוסי תנועה ומבחירות אינסטינקטיביות של היחיד".
עם תום הקריאה, ראיתי שלא יכולתי לתאר את העבודה יותר טוב בעצמי, משום שזו הייתה התחושה הברורה בעת הצפייה. לא המיקום הספציפי, גם לא המיקוד בצומת שאיננה מטפורית. ברור היה שהעבודה מוליכה לעבר סביבה אורבנית- מודרנית, שבה בליל האינפורמציה הרב- מוקדית והבחירות של כל רקדן במרחב האישי שלו, שזורים בתבנית על שיש בה כללים, יש בה חוקיות מסוימת ויש בה נקודות חיבור בין המרחבים האישים לציבוריים, כמו שיש בה מקומות מפגש בין המקצבים השונים.
קרדיט לא מבוטל מגיע ליוצר פס הקול והיועץ המוסיקלי אהד פישוף שעבודתו מעניינת תמיד, אבל כאן, לתחושתי, יצר פישוף מלאכת מחשבת מורכבת של צלילים שהלמו את אופי היצירה ככפפה והעניקו לה מימד חשוב של עומק ותחכום.
העבודה כמעט אבסטרקטית, השימוש בגוף משלב תנועה בעלת אופי דקונסטרוקטיבי מבלי להדרש לשימוש יתר בכוח, או בתחושה מיכנית. באבסטרקט הזה יש עקבות ליריים, אולי בגלל מתווים של זרימה שמסמנים המהלכים על הבמה.
טוקיו תפוזים היא יצירה מתוחכמת, מורכבת, בעלת פרופיל אמנותי נקי כזכוכית קריסטל. לא מתחנחנת, לא מחפשת רייטינג, לא מתחנפת. במובנים מסוימים היא אולי קצת נזירית. כוח המשיכה שלה בנוי על אינטגריטי אמנותי בלתי מתפשר, על ביצוע מרתק, על לכידות כל מרכיביה, על עצמה פנימית שיא מקרינה.