Hofesh Shechter- 08- TAPAC, Tel Aviv Dance, November 11.
חופש שכטר, תל אביב דאנס, המשכן לאמנויות הבמה , TAPAC, 11 בנובמבר
צילום: בן רודיק
אורה ברפמן
[ad]
מזה כמה עונות מגיעות מסקרנות מלונדון המדווחות על עלייתו המטאורית של חופש שכטר. שם, הוא סיפור הצלחה של יוצר זר, צעיר, שהצליח למצוא מסילות אל לב הקונצנסוס ולהשיג תמיכה קודם לפרויקטים ומהשנה גם להקמת להקה משלו, במהירות רבה מזו של קודמיו.
כאן הוא בעיקר זכור כאחד מרקדני בת- שבע שנסע ללונדון, רקד קצת אצל יסמין ורדימון שם והחל ליצור ומהר מאד משך תשומת לב.
הזמנתו למשכן במסגרת המינויים ובתאום עם הפסטיבל הבינלאומי 'תל אביב דאנס' שמתקיים בימים אלו היא אישוש למעמדו בלונדון.
לא בכדי, מסתבר, עורר חופש שכטר באאז גבה-דציבלים בחו'ל. בערב הראשון שלו עם להקתו בישראל, הוא מביא הפקה מושקעת היטב עם תאורה מעולה, סאונד משובח, רקדנים נפלאים ומגובשים כאנסמבל מתוקתק היטב ושתי כוריאוגרפיות הראויות לשבח. במיוחד הראשונה שבהם: 'התקוממות'(Uprising) שהיא המהודקת מבין השתיים.
זה מתחיל במקצב תופים כמו הקדמה לערב עם קודו (Kodo ) , טראח , טראח ושורת פנסים במחצית מגובהו של המסך האחוריי הפונה אל מול הקהל ישירות. קבוצה של שבעה רקדנים יוצאת מהאור, כסילואטות שחורות, צועדים בנחישות לקדמת הבמה ומתמקמים בשורה רוחבית בעמידה על רגל אחרת, כמו גיבורים קדמונים בטכס שמקדים יציאה לקרב. שנייה אחר כך הם נעלמים, כמו נמוגו אל תוך האור.
המקצב המהפנט כובש ומנכס את החלל ומשמש רקע לזוג שרוקד, ספק מתגושש לאט, מחבק, מתוח שמתעלם מנוכחות הקול ומשיב את מרכז הכוח בדרכים בוטות פחות אל הגוף הרוקד.
כאן ובמרבית הקטעים, הקומפוזיציות המרחביות מורכבות, הדינמיקות עוברות מפאזה אחת לשניה, התנועה יחסית פשוטה וברורה ואילו החיבורים הקינטיים והתחביר מורכבים עד מאד.
יש משהו מטעה בדמוי החזותי הישראלי, הייתי אומרת, של הגברים הלבושים בחולצת בד ומכנסי דגמ'ח חפשיות שמצביע על חספוס מסוגנן, על זרימה קלה אך ממושטרת באוניסונו שבמפגשים האקראיים. בין לבין נכנסים הרקדנים במעין גלישה מדומה כשהגו כפוף ושווי המשקל עובר מיד-רגל אחת ליד-רגל שנייה והגוף נגרר אחרי כל 'צעד' שכזה.
היופי, התנועה המשוחררת, הזורמת, מאזכרת תנועה של חיה, לא שונה בהרבה מהאופן שבו הקוף מטפס.
בשלב השני של העבודה, נחשפת הבמה כולה עם הסרתו של הקיר האחורי. החלל התעשייתי קשה עוד יותר להתמודדות, אבל התנועה כובשת גם אותו וממרכזת לפינה השמאלית במבנה פירמידלי חופשי, ערימת אנשים וסמרטוט אדום, מעין דגל אדום שנישא בידי האדם שבראש ערימת רעיו, ייצוג מרהיב לציור הידוע של דלקרואה: 'חירות מנחה (מובילה) את העם', שהפכה לסמל של הרפובליקה בצרפת, מיד אחרי המהפיכה שסיימה את שלטון הבורבונים. "חופש" עושה "חירות", מין שעשוע קט פנימי שעוטף את היצירה בגוון יותר פוליטי משהיה בה רגע לפני הסצינה המסיימת הזו.
העבודה, כאמור,מרתקת, נהנית משפה עשירה ומגוונת, יש בה מתח וגם דרמה, היא מאפשרת מספר רמות דיון, היא מקורית ועם זאת- לא מנותקת, היא פיזית במידה רבה, ריקודית, עם הומור שצץ בין התפרים. בקיצור, עבודה מבריקה- קצרה, רק 26 דקות- ומהנה ובעיקר מצדיקה את התקוות שתלינו בה בטרם נפתח המסך.
היצירה השנייה של הערב היא 'בחדריך' (In Your Rooms ) , כפולה באורך כמעט, מהודקת הרבה פחות, מורכבת לא פחות. היא יותר פוליטית וחופש משתמש בהנפת אגרופים כפולה, מתריסה כמה וכמה פעמים, גם בקבוצה וגם בשורה רוחבית שנולדה לאוניסונו'ס האלה, ומיד עולה 'וירוס' לתודעה, מה גם שהמוסיקה מקבלת צבע מזרחי הולך וגובר.
יש נקודות השקה בין נהרין וחופש, או להיפך. יש לזכור שחופש גדל בת-שבע ולא מעט מהאמיתות האמנותיות שלו, כולל הפוליטיקה של הגוף באות משם.
אין באלה כדי להמעיט מהישגו של חופש שכטר כיוצר עצמאי בעל קול משלו, כלל וכלל לא. הכשרון שלו ותפיסתו האמנותית הוליכה אותו היטב בשנים האחרונות ועכשיו גם אנחנו יכולים להנות מהתוצאה.
ראוי להזכיר את מעצב התאורה לי קראן (Lee Curran ) שיצר במה מרהיבה, דרמטית, ואת המוסיקה בערב זה, של חופש שכטר עצמו. שכטר למד נגינה על תופים במקביל לבת-שבע, עסק גם ב'בודי פרקאשן' ( תת-זרם פופולרי לפני כעשור ויותר בבת-שבע, עם צחי פטיש ואחרים) . ה'חדריך', המוסיקה מורכבת בהרבה, והיא כוללת להקה של חמישה נגנים המנגנים על הבמה בתופים ומיתרים.
יש משהו מרתק ומיוחד במבנה היצירה שבנוי כמו מחרוזת של פיסות מחשבה, הרהורים חולפים בסצינות קצרות המוארות לרגע ומוחשכות, בכל אחת התת- המערכות התרחשות שונה, דינמיקה משלה אך לכולם משותפת גישה ברורה לתנועה, לשפה, להחזקת הגוף, ליחס בין הפן האישי, והסטנדרטים של הקבוצה, לאופן בו מתפרצת האנרגיה ומתכנסת פנימה.
כאמור, חופש מסרב להכנס למגירה של מטיף קמוט מצח. לקראת סוף הערב מתיצב בקדמת הבמה רקדן שמראה שוויקי, פעור-פה ובידו שלט בכתב יד: Don't follow leaders. ברור, הוא הרי תומך במחשבה עצמאית ואז הבחור מסובב את השלט ובו מסר נוסף: Follow me!. חמוד.
ברבעון האחרון היה נדמה שפקע איזה חוט מחבר, אולי נעשה שימוש יתר במוטיבים חוזרים מבלי להבהיר את הצידוק ומבלי שזה יחזק את המבנה הבסיסי. אבל למרות הכל, היה זה אחד מהערבים היותר מהנים של הזמן האחרון.
הפסטיבל עדיין לא הסתיים, אבל ברור כבר עכשיו שחופש שכטר היה אחד משיאיו, וברור שיש במחול של היוצר הישראלי משהו שמבדל אותו מאחרים, חמקמק ככל שיהיה.