צילום באדיבות יח'צ

הלהקה האורחת הראשונה במסגרת 'העונה הבינלאומית' בסוזן דלל היא LADP (L.A Dance Project- USA ) מלוס אנג'לס. זו להקה צעירה שהוקמה ב- 2012 ביוזמתו של הכוריאוגרף בנג'מין מילפייה  (Benjamin Millepied), שמשמש כמנהלה האמנותי ואף יוצר בה. מילפייה הגיע ללוס אנג'לס אחרי קריירה מרשימה. ראשית כרקדן סולן ב'ניו יורק סיטי בלט' במשך שש עשרה שנים, ולאחר מכן כיוצר  ל-NYCB ולהקות אחרות וכמי שהיה מעורב ככוריאוגרף ושחקן בסרט הברבור השחור', עם נטלי פורטמן.

אחרי שהקים את הלהקה בלוס אנג'לס, הוא התפתה לקבל עצמו את ניהולה של להקת הבלט הכי יוקרתית במערב- 'בלט האופרה של פריז' אך עזב אותה לפתע אחרי מעט יותר משנה.

למילפייה היו שפע רעיונות איך לרענן את 'בלט האופרה של פריז' ולא כולם אהבו אותם, או את הדרך שבה הוא החל ליישם אותם. למזלו, הלהקה הקטנה שייסד בלוס אנג'לס עדיין נשארה והוא חזר לנהל אותה. 

תכנית הערב שיועדה ל'סוזן דלל' כללה כפתיח שלושה דואטים קצרצרים מאת מרתה גראהם ובעקבותיהם שתי עבודות של מילפייה: 'Orpheus Highway'  ו-  ' 'Bach Studies (part1).

באשר לדואטים הקצרצרים, אלה היו רחוקים מלייצג את עוצמתה וייחודה של מרתה גראהם כיוצרת  החשובה והמשפיעה ביותר על המחול המודרני משנות השלושים ובמהלך עוד 5 עשורים ומעלה. כן ניתן היה לאתר כמה נושאים צורניים, גיאומטריים במרחב, שהעסיקו את גראהם במהלך דרכה, אך לא כל המבצעים נראו כתוצרי הדיסציפלינה הגראהמית.

הרצון להניח לצד עבודותיו של מנהלה של הלהקה המבצעת, את טביעת יד של מגה- אושייה היסטורית בתחום המחול, מובנת . אך כאן לא הצדיקה את בחירתה לא כתרומה דידקטית לדור הרקדנים הצעירים ולא חידדה איזה אמירה מנקודת מבט אוצרותית, לא בתכנים ולא בהשגת שיווי משקל מבני ביניהם. 

מהרבה בחינות, הערב התחיל ברצינות עם עבודתו של מילפייה : ' אורפיאוס על הכביש המהיר'. המוסיקה הנפלאה של סטיב רייך, היא בחירה מבריקה לעבודה המורכבת של מילפייה שמתקיימת בדו מימד על המסך, בתלת מימד על הבמה וברובד שלישי חמקמק של צלליות כהות  שחודרות מהבמה אל המסך מעת לעת. שם העבודה מכוון את המבט  למיתוס שלא נס ליחו, אודות תלאובות אורפיאוס בנו של אפולו, שאיבד את אשתו פעמיים. פעם ראשונה מנשיכת נחש ובפעם השנייה כאשר אורפיאוס ירד לשאול והצליח לקבל אישור מאל השאול-האדס, להוציא את אורידיקה אשתו מהשאול בתנאי שלא יפנה ראשו לאחור כדי להביט בה. משכשל, איבד אותה לתמיד.

בתוך היצירה בונה מילפייה מארג בשפה עכשווית שממקמת את תשעת הרקדנים בכמה תפקידים ובבניית קומפוזיציות קבוצתיות מתחלפות בנופים שכה אופיניים למרחב מרכז ארה'ב . ישובים שידעו ימים טובים מאלה והיום הם מסמלים את הפריפריה של ארה'ב שמנוקדת בעיירות  נידחות שהעזובה שורה בהם.

לאט, הוא הולך ומחזק את קשר האהבה בין שני הרקדנים המגלמים את אורפיאוס ואורידיקה. וככל שהעלילה מתקדמת, מתחזק הדימוי שמשתף נרטיב עכשווי בנוף בן זמננו לבין המיתוס היווני הקדום, והסיפור מתמרכז כגירסה בנאלית לסיפור בו פוגש בבת.

זוג רץ, מכונית מאובקת דורסת את הבחורה בעוד אהובה מנסה להציל אותה ממות, הוא נושא אותה בזרועותיו רווי צער. סיטואציה מוכרת ויום יומית, ועם זאת, מעובה ומחוברת לרובד המיתי.

זו עבודה יפהפייה, מבוצעת היטב, אם כי יש הבדלי יכולת ניכרים בין תשעת הרקדנים. אך הטובים שבהם- טובים מאד.

העבודה השנייה- Bach Studies (part 1)  , שתורגמה בתכניה ל-'לימודי באך', שם שלא עובר טוב באוזן.

גם שימוש במונח אטיודים לא נשמע חד משמעי דיו. באמנות פלסטית משתמשים במונח study כמתווה מקדים, סקיצות, שעליו תבנה  העבודה השלמה והמלאה. התלבטות.

העבודה נשענת על כמה פרטיטורות של באך. בעבודה, אם כי זכתה לנוכחות ויזואלית ואווירתית מייחדת, ישנה אפשרות למצוא מרכיבים משותפים לשתי עבודותיו של מילפייה. שתיהן מקפידות לשמר את רוח המחול העכשווי שלא מתכתב עם אסתטיציזם לשמו, וכן מחברות בין אוירה בלתי פורמלית, לעיתים אפילו אגבית, לבין מבט לעידן מיתי. אמנם בעבודה זו אין פנייה ישירה למיתוס מימי יוון העתיקה, אבל יש שימוש מודע ברפרופים למציאות שבטית וטכסית של תרבויות קדומות ביד קלה ולא לוחצת יותר מדי.

נדמה שבמהלך הערב הרקדנים קיבלו או מצאו את הדרך להישאר במתווה שמדמה התנהלות יום יומית במובן עמוק ועם זאת להשביח את יכולתם הביצועית, כאילו עברו עוד דרגת שחרור וזה היה תהליך מהנה במיוחד.