צילום באדיבות יח'צ
בפרויקט ברזיל/ישראל לוקחים חלק שלושה יוצרים ישראלים ששהו במשך חודש עם שלש להקות מחול עכשווי בשלוש ערים ברחבי ברזיל. מדובר בלהקות פריפריאליות מקוריטיבה, נטאל ופורטו -אלגרה.
במרכז סוזן דלל שהיה אחד השושבינים של הפרויקט, ציפו שהאינטראקציה בין היוצרים הישראלי: אופיר יודלביץ', אלה רוטשילד ואורלי פורטל, תיצור דיאלוג בעל ערכי אסתטיקה כוריאוגרפית ייחודית שתגיע לביטוי במופע חוצה תרבויות, ככתוב בדף הערב. בסיומו של ערב מגוון, נדמה שהמטרה הושגה במידה זו או אחרת בשלוש העבודות.
במבט לאחור, יתכן שאכן אפשר לראות עקבות של רצון טוב מצד היוצרים למצוא דרכים לבטא עיבוד של מאפייני התרבות המקומית, ומעניין היה לראות את המידה שבה כל אחד מהיוצרים איפשר לחומרים שספג, להשפיע ואף לשנות את תפיסתו ואת דרכי הטיפול הכוריאוגרפי בנושא. אך טבעי הוא שכל אחד מהיוצרים בחר בדרך שונה. 
לרשות כל אחד מהשלושה עמדו חמישה רקדנים ( החלטה תקציבית, מותר להניח). כולם בחרו לעבוד עם שני רקדנים ושלש רקדניות. לא ידוע לי אם זו הייתה החלטה מקדמית או שהמצאי המקומי הניב במקרה תוצאות דומות מבחינת החלוקה הגנרית.
עבודתה של אלה רוטשילד פתחה את הערב עם Feed , בביצוע 'אליאן'- להקת מחול עכשווי מקוריטיבה, דרומה לסאו פאולו.. בדף הערב נכתב כי רוטשילד חוקרת תפיסות ומוסכמות חברתיות בתרבויות שונות. מהפן הגלוי לעין של העבודה לא ניכר חקר משווה או מסכם ספציפית מוסכמות ותרבויות שונות. נדמה כי הצעירים מברזיל עוסקים בסוגיות בסיסיות של אסתטיקה וחברה שאינן רחוקות מאלו שמרכיבות לא מעט מעבודות היוצרים העצמאיים אצלנו ואי לכך, רקדני העבודה נתפסו כנעים להנאתם, זורמים ללא תכיפות כמי שזמנם בידיהם.
את העבודה פתחה רקדנית בתנוחה מסקרנת כשגבה לקהל, רגל אחת נטועה על הבמה והשנייה מונפת גבוה מעלה כשפלג גופה מוטה והיא נשענת על כפות ידיה. אחר כך, יערכו על הבמה ניסויים בשיווי משקל עם אותה פוזיציה בסיסית, אך הפעם הראש הוא העוגן על הרצפה והידיים מושטות הצידה במקביל לבמה.
רוטשילד מסתמכת על משפטי תנועה קצרים, על הארת השגות על דגשים גיאומטריים שנותנים תחושה של יצירה מודולרית. פעמים רבות הדחף לפוזיציה מאתגרת יותר, מנותקת מהקשרי עבר ועתיד. בשל מבט העל הפנימי והרב- נושאי של היוצרת, הבחירה המבנית והמעברים בין פרגמנטים נראים כספונטניים ואף שרירותיים. ביצוע הרקדנים היה נאה וחופשי, אם כי באותם מקומות שנדרשים בהם דיוק והתאמה, הם התקשו.
ביצוע נקי יותר אפיין את העבודה 'שמאדה' ( Shmada) של אופיר יודלביץ' שעבד עם להקה קטנה מנטאל בצפון מזרח ברזיל. השם לקוח מתוך עולם הקאפוארה ומתייחס לסיטואציה שבה משתתף אחד מזמן משתתף שני לבצע את ה'שמאדה' שמכיל משחק, קרב וריקוד, כמוסבר בדף הערב. יודלביץ' שתרגל קפוארה במשך שנים והשתלם בברזיל, השתמש בהרבה מרכיבים תנועתיים ועקרונות מסורתיים של הקפוארה.
העבודה עצמה הצטיירה מהתחלה כמדויקת, מטופלת היטב ומבוצעת על ידי קבוצה חזקה. כמו בקפוארה, היו לא מעט מצבים של דמות אחת שהשאר מתייחסים אליה, מולה או נגדה, הרבה אינטראקציות בין שני משתתפים עם רכיבי תנועה רפטטיביים המושתתים על שינויי מרכז כובד זורם של הגוף תוך ביצועים מהלכים השואפים ( אם כי בינתיים אינם מגיעים) לביצועים אקרובטיים ( ראה היפ הופ) שמטרתם לאיים אחד על השני- זכר לקפוארה, אמנות לחימה שהתפתחה בהסתר בחסות ריקודים אפריקאיים. כיום, סצנות המדמות קרב נעשות תוך שמירה מוקפדת על הימנעות מנגיעה בעיקר בקפיצות סיבוביות בסמיכות של שני המבצעים. 
מרכיבים אלה העניקו להם איכות טקסית שמשתקפת גם בקפוארה עצמה. אבל אין לטעות, משום שיודלביץ' משתמש בשפה המזוהה עם קפוארה בהקפדה, כמו במלקטת (פנצטה), אבל במובהק מנקודת מבט של כוריאוגרף עכשווי, מקורי, שהאמירה שלו ותפיסת הבמה שלו מורכבים הרבה יותר.
העבודה בנויה היטב, מלוכדת וזכתה לביצוע ראוי.
מי שחיברה שלוש יבשות בהזדמנות שניתנה לה, הייתה אורלי פורטל שבנתה מגדל רב תרבותי המושתת על התרבות המקומית, על שילוב תרבות ברזיל, תרבות אפרו- מגראבית ועל תובנות בימתיות ואמנותיות של מי שגדלה בישראל ובנתה את הנישה שלה כיוצרת המחוברת לתרבויות המדינות השכנות. עבודתה 'נשיקה' ( Beijo ) עם קבוצת רקדני הלהקה העירונית של פורטו-אלגרה מדרום ברזיל, ארזה בהצלחה השפעות של כמה תרבויות, אם בשירה, במוסיקה, או בתנועה . ה'נשיקה' היא עבודה בעלת מעוף הדמיון, היא חמה, תוססת, חושנית ומהנה ביותר.
למזלה הטוב, קבוצת הרקדנים הרימה את המופע ובמיוחד צד את העין הסולן שחור השיער שביטא באופן מהנה במיוחד את רוח העבודה של פורטל.
בעוד אורלי פורטל פותחת את העבודה בתמונה של קבוצת רקדנים צפופה שבויה במשפט תנועתי אובססיבי, מהיר של כפיפות גוף אוניסוניות קדימה, בפס הקול נשמעת קריינות מלווה בשפה הערבית.
גופה בברזיל, אך ליבה וליבתה במזרח התיכון עם שלוחות רוחב למרוקו וחגורת הסהרה.
כחוקרת מחול שבטי ופולקלור מרוקאי שמשלבת את תחומי העניין שלה בריקודי בטן, מחול עכשווי ונגיעות קונטקט, הביקור בברזיל מתאים לה כמו פיסת פאזל שמצאה את הנישה שלה, מאחר ולקיחת חומרים ולהקפיץ אותם יחד לכדי קדירה מתובלת במיומנות- זה המומחיות שלה.
לא במפתיע, הרקדנים נענים לה בהנאה ניכרת. כולם למדו לנענע אגן במיומנות וכולם בטריטוריה מוכרת בכל המדובר במחול ששואב מטקסים קדומים, מפולחנים שמשתמשים כהקדמה לאקסטזות עד עילפון.
הברזילאים שמכירים את הקונדומבלה וטקסי מגיה שחורה ולבנה שנערכים עד היום,חלק מהם, ההארד קור, מתקיימים בחשאי. כאן, הם נפגשים במוסיקה הדרום מרוקנית מחגורת הסהרה שנשלטת על ידי מקצבי הגנאווה בשלביה האקסטטיים.
אורלי, שבעבודות קודמות הכירה את האזור הלאבילי ( labile) של מחול עכשווי ומופע פופולארי, מלהטטת בין שני קצוות איזור החפיפה. היא משתמשת הרבה במשפטים חזרתיים שמתעצמים ומיצרים מצב סף היפנוטי שבו מעבר ממוסיקה אתנית, אפריקאית, ניו-אייג'ית והברזילאית מתקבל כמובן מאליו. 
בעבודה היו מעמדים נאים ביותר, כמו ריקוד קפיצות סיבוביות בחצאיות לכולם. אין בכך חידוש כמובן, אבל זה ממשיך לעבוד כל פעם מחדש מנהרין לדה פרוטאס והלאה. מילות סיכום: פשוט אחלה או בפורטוגזית: Realmente impressionante