.
צילום באדיבות יח'צ
הקהל בישראל נחשף לעבודות של פינה באוש כבר באמצע שנות השבעים כשבשורה הגיעה עם סיורה הראשון של תאטרון המחול מוופרטל של פינה באוש שהביאה לפתחנו את 'פולחן האביב' שלה ב- 1975. והיא חזרה אחר כך עם 'קפה מילר' (1978 ). אלה היו חלק מהסיורים הראשונים של להקתה : תיאטרון המחול וופרטל פינה באוש שהוקמה ב-73. כאשר חובבי המחול בארץ נחשפו למי שכונתה 'האוראקל של המחול' שמה עדיין לא נפוץ לכל בזירה הבינלאומית.
את השפעתה הישירה ניתן היה לראות כבר בשנים ההם בעיקר אצל כמה יוצרים עצמאיים שעסקו במה שהיה מכונה בזמנו 'תיאטרון מחול', מאחר וסיורי הלהקה בארץ נמשכו עד אמצע שנות התשעים. הם נפסקו לחלוטין בגלל האינתיפאדה וההסתייגות מהמצב הפוליטי. שום ניסיון להחזיר אותם, והיו לא מעט, לא צלח.
מותה הלא צפוי ב- 2009 אחרי מחלה אלימה קצרה הותיר את הלהקה בהלם וללא הנחיות מוסדרות לעתיד כמו שעשה מרס קנינגהם בצוואה לפני מותו. הרקדנים היו בהלם (ראה סרטו של וים ונדרס) ואילו הביקוש לעבודותיה המריא פלאים וכך נסחפה הלהקה לאינספור סיורים גלובליים תחת הנהלות מתחלפות. כל העת המגעים עם הלהקה נמשכו. 
זה אירוני שדווקא כעת הגיע תורנו, אחרי חרם –לא מוכרז אך מגומגם- שנמשך כעשרים שנה ומעלה, בעוד BDS עושה שמות בביקורי אמנים בינלאומיים שתכננו ואף חתמו חוזים להופיע בישראל, וחזרו בהם בעקבות הלחץ ברוח הזמן.
היצירה 'מזורקה פוגו' היא אחת מסדרה של עבודות שהוקדשו למספר ערים ובהם לוס אנג'לס, הונג קונג, פאלרמו כמו גם ליסבון, שהן עבודות שנעשו בהזמנה. בהחלט לא הליך שגרתי. בעבודה זו שנעשתה לפני עשרים שנה, התגבשה במוחה של באוש ישות המורכבת מליסבון וברזיל גם יחד, שני אתרי תיירות נחשקים. ליסבון תרמה מורכבות חברתית, את הנינוחות האנושית מול שירת הפאדו המלנכולית על עומקיה וברזיל את הירכיים המתערסלות, תרבות חופי הים והחושניות הגלויה.
כמו גם בעבודות קודמות, באוש מקיימת מבנה שלדי רופף שמסתדר היטב עם עמימות תמטית שאפיינה את באוש בעבודותיה ובמעט הראיונות שקיימה ועם אקלקטיות מוסיקלית אופיינית גם היא שמחברת בין מוסיקה עממית, מוסיקה פופולרית וממוסיקה קונצרטנטית.
העבודה היא מעשה תצריף מודולרי בין סצנות קצרות, עם הרבה יותר מדי קטעי סולו לא ממש נדרשים או משמעותיים ובין שברי דברים קצרים אף יותר ולרוב יש בהם פאנץ' סטירי או הומוריסטי. חלק מהמעברים נעשה באמצעות עמעום אורות וחילופי מוסיקה כדי לסמן העתקת נקודת מבט ןשינוי אווירה.
בניגוד לכותרת המציעה מזורקה סוערת, הרי שבמובנים רבים העבודה מתונה במיוחד, אולי בהשפעת המחשבות המרגיעות על שמש מלטפת וחופים עם חול לבן רך עם דקלים שפלי צמרת שמתייחסים לצד הברזילאי של המשוואה, מנקודת מבטו של מי ששבע ימי חורף קרים.
'מזורקה פוגו' מתגלה כעבודה מינורית, נעימה למדי, ובוודאי לא מהעבודות החשובות יותר שיצרה פינה באוש. אך גם בעבודה זו ניתן לראות ביטוי למרכיבים מאבני הבניין שמלווים את עבודותיה משלב מוקדם יחסית. זה כולל התנהלות רב מוקדית בחלל, מעברים לא פורמליים בעליל, התנהלות ואחזקת גוף שמהדהדת חשיבה פוסט מודרניסטית שבלעדיה סוגת תיאטרון המחול של באוש לא הייתה יכולה להיווצר. לצד לא מעט מפגשים שמהדהדים מחוות גוף ופנים טיפוסיות ועימותי מגדר טעונים שהעסיקו אותה, נעדרו הפעם הסצנות החריפות, מאיימות ואף אלימות.
הרגע המענג בערב זה הייתה גרסת אחת של אותן התהלוכות הנודעות והאהובות של פינה . זוגות זוגות נכנסו 20 הרקדנים בשורה כפולה לבמה בהליכה חושנית, בקצב אחיד עם אגן ירכיים מתערסל כמו מעצמו מתוקף חושניותו האינהרנטית. כך, נינוחים, שלמים עם מיניותם הנונשלאנטית, ופניהם קרנו. 
סצנה נוספת שתיזכר לאורך זמן היא תמונות מוקרנות של הסערה בים. לפתע קדרו השמיים, גשם זלעפות ירד וגלי הים התגבהו והסתחררו וכמו הציפו את הבמה וכיסו את החוף באמצעות זווית הקרנה שהפכה את הבמה הדוממת, למוצפת וסוערת, ולפנינו נוצר רגע נדיר דרמטי ומרשים ביותר.
בהעדר נרטיב חד משמעי, 'מזורקה פוגו', הוא קולאז' ארכני במשהו של ניואנסים של רשמים אימפרסיוניסטים שנוצרו במגע קל ורגיש מבחינה אנושית, ללא סימן ל'אנגסט' שבאמצעותו באוש נהנתה להתמסר לצער העולם.
עקבות של רומנטיקה דביקה-ראה סצנת פריחה חסרת רסן- ומהמורות של נוסטלגיה מסומלת, הסתתרו מאחורי הומור פיסי ותלוי סיטואציה.
עם זאת, הערב נשאר בעצמית נמוכה בסך הכל, במקום בו קיווינו שימריא.