Daniel Ezralow- WHY- 08
"Why_Be Extraordinary When You Can Be Yourself". TAPAC, September 27
צילום: photo: Guido Harari
אורה ברפמן
בשנות השמונים, דני עזרלו היה כאן כמעט בן בית. הוא היה פה פעמים רבות ועבד עם להקת בת-שבע ועם הלהקה הקיבוצית ויצירות שלו היו חלק בלתי נפרד מהתרבות המקומית גם באמצעות יצירותיו שנמצאו ברפרטואר של להקות כמו פילובולוס, מומיקס, ו-ISO . הטמפרמנט שלו הלם אותנו, ההומור הפרוע, היצרתיות, הדינמיות, הנגישות האישית שלו, הפכו אותו לאחד משלנו. ואחר כך נקפו השנים וקם דור שלא ידע את עזרלו. ההפקה – WHY של להקתו היא מעין סלט קיסר שמרבית מרכיביו ממוחזרים והכי מאכזב, לא מבוצעים טוב יותר משזכרנו אותם מאז שנות דור.
זה לא שהרקדנים אינם טובים ורקדני בת-שבע של פעם היו כאלה נמרים. ממש לא. אבל הזמנים היו אחרים כשחיים און רקד את השיכור המגולגל בשטיח. למיטב זכרוני הוא לא היה היחיד, רבים חשקו בסולו המממזרי הזה. כולם גם רצו להקשר אחד לשני בקרסוליים כדי לרקוד בתאום מרהיב את Psycho Killer שהיה הדבר הכי קול שעלה על במותינו. משעשע, אקרובטי במידה, לבוש היטב וכולם נראו לוהטים במובן של 'גברים בשחור' או לחילופין- טייסי פאנטום מרמת דויד.
עכשיו נותר צל חיוור, עניין של זכויות יוצרים, אני מניחה. צריך לזכור שעזרלו גם מכר מחול לפירסומות, בין השאר.
עכשיו נותרנו עם מסר ניו-אייג'י: מדוע להיות יוצא מהכלל כשאתה יכול להיות עצמך. מסוג המסרים שנשמעים לא רע בשנייה הראשונה ובשנייה השנייה נשמעים חלולים כקנה חרולי הקיץ.
סליחה, עזרלו לא רצה להיות יוצא מהכלל? הרי כל הקריירה הוקדשה לחיפוש אחר המקורי, המיוחד, המרשים, המבריק. איפה הוא היה אז בדיוק?
עכשיו יש לו אוסף של ציטטות מעבודות של פעם, עם רקדנים מקצועיים ולוק מסחרי לגמרי. המוסיקה המלווה את המופע נעה בין הביטלס, בני גודמן, מקהלת נשים של הרדיו הבולגרי , יו2, תום ווילמס ואחרים.
לכל קטע קצב, דינמיקה, וסגנון אחר, מג'אז, לברודווי, מאתלטיות לגאגים ומשם למחול אווירי בעזרת כבלים גמישים (מתוך ערב שלם של' ISO בתאטרון נוגה לפני שהיו לעזרלו שערות לבנות).
רבים מהקטעים עדיין מרהיבים לכשעצמם אבל בהקשר שלהם כאן, חל פיחות. איכשהו במורד הזמן, הלך עזרלו ומהל את יצירתו עד שנותר רק מעט מהפוטנטיות שהחזיקו יצירותיו בעבר.