ביאנלה למחול- ליון 08 Biennale de la Danse
במהלך 6-30 בספטמבר התקיימה המהדורה ה-13 של הביאנלה למחול בליון. השנה, בחר מיסדה ומנהלה מזה רבע מאה- גי דארמה (Guy Darmet ) כותרת נושאית לפסטיבל: 'חזור והתקדם' שבאמצעותה ניתן לבחון מבטים רחבי טווח לגבי מרבית מ-54 המופעים שעלו העונה על ידי 42 הלהקות המוזמנות שבאו מקצווי ארץ, ליתר דיוק מ-19 מדינות מארבע יבשות.
מזה כמה עונות שאין בפסטיבל זה ייצוג להקות ישראליות. להזכירכם, לפני עשר שנים השתתפו בליון להקת ליאת דרור וניר בן גל, ברק מרשל, להקת בת-שבע וענבל פינטו. ברק מרשל שחזר לעבוד בארץ על פרויקט מוזמן של סוזן דלל שיעלה בעוד שבועות ספורים. דארמה מגלה עניין בפרויקט וזה אולי יגרום לו לשוב ולבקר בישראל אחרי תקופה ארוכה מדי של התעלמות מהמתרחש כאן. בשנים האחרונות התעניינותו עוד גוברת במחול הברזילאי ובעידוד רקדנים אפריקאים, במיוחד מהמרכז למחול בבורקינה פסו, שאליו הוא קשור במיוחד.
לאור הנושא המוביל את המהדורה הנוכחית, ראינו לא מעט שיחזורי יצירות, חלקן בדיעבד, העניקו את החוויות היותר מרשימות בפסטיבל. העניין הרב ביותר בתחום השיחזורים- לפחות בין אותם 19 המופעים בהם צפיתי במהלך ביקור בן 10 ימים- התעורר בעקבות חידוש יצירתה של אנה הלפרין (Anna Halprin ) , כיום בסוף שנות השמונים שלה ועדיין פעילה. הלפרין יושבת בקליפורניה ונחשבת לאחת מדמויות המחול המשפיעות ביותר בחוף המערבי.
בביאנלה העלו את יצירתה: Parades & Changes, Replays . הלפרין, לשעבר רקדנית בלהקתה של דוריס האמפרי, החלה ליצור בשנות החמישים ולפני 40 שנה עברה מניו-יורק לקליפורניה. הרקע המגוון שלה במחול מהמחול המודרני דרך מחול הפוסט-מודרניסטי שהייתה עדה להתהוותו וכן השפעתו של פלדנקרייז, הובילו אותה להתנסויות מעניינות.
ביצירתה זו 6 רקדנים, בכללם בחור ישראלי בשם בועז ברקן. במשך 20 שנה הייתה היצירה משנת 1965 אסורה להצגה בפני קהל בגלל הערום הפרונטלי המעורב שבה. יש לזכור שהערום שלה הקדים את 'שיער' ואת 'הו, כלכותה'. אני מניחה שההפקה המושקעת על במה גדולה בליון, עם סט ותאורה נפלאה, איפשרה ליצירה להראות טוב יותר משנראתה במקור. בכל מקרה יש בעבודה עניין, שמתחיל ומסתיים במחזורי התפשטות והתלבשות בקדמת הבמה. יש במחול אינטראקציה עם הקהל, טכסט בכמה שפות, כולל עברית כמובן, ומוסיקה של מורטון סבוטניק (Morton Sabotnick ). הרקדנים טובים ולכל אחד נוכחות מובחנת משלו בתוך החבורה. כמה דימויים חזותיים חזקים ישארו לאורך זמן, המרשים מביניהם שייך לסצינה בה הרקדנים קורעים פס נייר הפרוס לרוחב הבמה ואוספים את קרעי הנייר אל גופם כשהתאורה מאחידה את גוון עורם עם זה של הנייר. הניגוד בין הקוים האורגנים של אברי הגוף והפיסות הקרועות המשוננות יחד עם הקוים הישרים והשבורים של הנייר המתקפל יוצרים מראה מרהיב.
אחת הסיבות שלעבודה יש נוכחות רלוונטית גם בתקופה הנוכחית היא שהלפרין עסקה לא מעט בנסיונות כוריאוגרפים מושגיים ולא הסתפקה בעיסוק אסתטיציסטי גרידא.
שיחזור נוסף של יצירה, הפעם משנת 85 של סוזנה לינקה ( Schritte Verflogen II– Suzanne Linke ) משך לא מעט תשומת לב. רבים מהצופים מכירים את שמה אבל היו בחיתוליהם כשלינקה הייתה בשיאה. בישראל היא מוכרת לאנשי המחול והצופים היותר מבוגרים, ממופעי הסולו שלה בעבר ומהעבודה שעשתה עם הלהקה הקיבוצית- 'עבודת נשים'. כמו כן באותם שנים הוקרן בטלויזיה סרט דוקומנטרי על המפגש בינה לבין יהודית ארנון שעורר עניין גם בגרמניה, מאחר וארנון היא ניצולת שואה והידידות שנוצרה בין השתיים היתה עילה לסקרנות. לינקה, תלמידתם של מרי ויגמן וקורט יוס, יחד עם ריינהילד הופמן ופינה באוש היו ממבשרי תאטרון המחול האקספרסיוניסטי הגרמני המתחדש אחרי מלחמת העולם ה-2.
במקור הריקוד נוצר כסולו ללינקה ועם שיחזורו, את התפקיד חולקה הכוריאוגרפית עם שלש רקדניות צעירות בעוד היא מבצעת קטעים מצומצמים בלבד. העבודה, העוסקת במבט לעבר ילדותה קיבל כאן מימד נוסף עקב הפער הדורי על הבמה החובר לנושא הזמן במחול עצמו.
גם כאן, השיחזור עושה חסד עם הזיכרון, אם כי קשה לומר שהמחול יצא כאילו הזמן לא שחק בו דבר. סוגת תאטרון המחול הגרמני שלה, בביצועה, תמיד העניק תחושת סטריליות רגשית, שנותרה על כנה.
דרך אחרת להסתכל על העבר כדי ללכת קדימה משותפת לכמה להקות שחזרו לדון בתקופות אפלות יותר בתולדותיהם. הנושא כמובן מרתק ביותר, אם כי מבחינה אמנותית ההצמדות אליו, כמעט ולא הניבה תוצר בימתי הולם. שתי להקות, אחת מברזיל ואחת מקמבודיה עוסקות בתקופת המהפכה הצבאית והשלטון הדיקטטורי שבא בעקבותיו.
'מעבר לשדות הקטל' (Beyond the Killing Fields ) הוא שמה של יצירת מחול-דוקומנטרי של אונג קן סן ( Ong Ken Sen ), כוריאוגרף סינגפורי שעזב את תחום המשפטים ועבר לעסוק במחול. במסגרת זו הוא מגלה עניין רב במסורות של התרבות הח'מרית ובמסגרת זו פגש את אם ת'יי ( Em Theay ) בת השמונים, אמנית המחול המסורתי, ששרתה כרקדנית בחצר המלוכה. עם עלייתו של פול פוט מנהיג הח'מר רוז', נשלחו למחנות מאסר כל האמנים והאינטלקטואלים בקמבודיה ואחד מעשרה נותרו בחיים. אם ת'יי שרדה וכן בתה שהייתה אתה. היום היא מלמדת ורוקדת עם בתה ונכדתה. קן סן עוקב אחרי חייה באמצעות צילומי ארכיון וצילומי ווידאו עכשויים לצד אם ת'יי, בתה, רקדנית נוספת המגלמת את חברתה הטובה שנספתה ואמן תאטרון צלליות המכין בעצמו את בובות העור המורכבות, (עוד מסורת קלאסית) לתאטרון זה. הבמה משמשת לסיפורה האישי של ת'יי ולסיפורו של ציבור שלם שעבר שבר עצום תחת עולו של המשטר העריץ.
להקה נוספת שחוזרת כמה עשורים לאחור לתקופת שלטון הגנרלים הרודני, היא ברזילאית מריו דה ז'נרו ומורכבת משמונה גברים. להקת חבורת הגברים (Companhia Sociedade Masculina ) היא להקה רפרטוארית עכשווית ולתכנית זו בחרה בשתי עבודות מוזמנות, אחת של יוצר ברזילאי בשם הנריקה רודבאליו (Henrique Rodovalho ), מנהלה של להקה מצוינת מבלו הוריזנצ'ה בשם קוואזאר ( Quasar) ויוצר ממוצא יווני, בעבר היה רקדן מוכשר ביותר בבלט ליון בשם אנדוניס פוניאדאקיס ( Andonis Fondiadakis) , כוריאוגרף לא מאד מנוסה, אבל זכורה לי עבודה קודמת שלו ומוצלחת בהרבה. גירוד קל מעלה גם קשר ישראלי, אנדוניס וטליה פז רקדו יחד בתכנית שהוצגה במרכז המחול בליון- ((Maison de la Danse
חלק מרקדני הלהקה באו מלהקות כמו 'גרופו קורפו' החזקה ומבלט סן פאולו, לאחרים יש הכשרה בסיסית בלבד.
רודבאליו נבחר כדי ליצור עבודה על תנועת 'טרופיקליה' מסוף שנות השישים, בעיצומו של המשטר הדיקטטורי שבא בעקבות מהפכת הגנרלים והקיפה במקביל את כל אמנויות הבמה בעיקר מוסיקה, שירה ואף ארכיטקטורה – בכיר האדריכלים הברזילאים אוסקר נימאייר בן המאה בסרט דוקומנטרי על תרומתו, שהוצג לאחרונה בסינמטקים, אכן מסביר את דרכו גם בהקשר לטרופיקליזם. זה היה פרץ יצירתי מקורי שהתרכז במהלך שנתיים בלבד, אך השפעתו העצומה ניכרת בתרבות הברזילאית כולה עד היום. התנועה באה להתסיס את התרבות הקפואה והיה בה מרכיב מחאה חשוב. רבים מהאמנים הפעילים נאסרו כמו אלברטו ג'יל ואחרים כמו אוסקר נימאייר יצאו לגלות.
רודבאליו יצר עבודה צבעונית, דינמית שאכן משתמשת בסגנונות הבוסה נובה, אפרו-ברזיליאן והשפעות נוספות ובהם עיבודים של נעימות מוכרות מאת ז'ילברטו ג'יל, גל קוסטה ואחרים המזוהים עם התנועה.
הפוליטיקה לא נעדרה ממופע להקת 'תאטרון המחול פאסו' (Faso Dance Theater ) מבורקינה פאסו, לשעבר וולטה העילית.
בורקינה השתחררה מצרפת רק ב-1960. בליון העלתה הקבוצה את 'בבמבה' של מנהלה סרג' איימה קוליבאלי (Babemba- Serge Aime Coulibaly ) ובה ארבעה רקדנים, שני מוסיקאים וזמרת 'גריאו'- שירה מסורתית הנשמרת על ידי זמרים נודדים במדינות מערב אפריקה. הזמרת המלווה את המופע כל הזמן, מספרת בשירתה את השפעתם של ארבעה מהמנהיגים המרכזיים שהובילו את החברה ביבשת המשוסעת הזו ודרכם השפיעה על הדורות הבאים והם: פטריס לומומבה, תומס סנקרה, קוואמה נקרומה ונלסון מנדלה. האמצעים בימתיים , הסט, התלבושות, ההעמדה והתנועה היו בסיסיים ביותר וניכר שמחול עכשווי בבורקינה פאסו נזקק ביותר למשענת כמו זו שמעניק להם גי דארמה, בלעדיו הם לא ממש קיימים.
בניגוד למחול הדל מכל בחינה מבורקינה, זכינו לראות איך נראה הנושא המוביל 'מבט לעבר ופנים לעתיד' כשהוא נשען על כלכלה משגשגת. להקת המחול מטייוואן 'לג'נד לין' (Legend Lin) שביקרה כבר בליון לפני שמונה שנים בביאנלה שהוקדשה לדרך המשי, שבה שנית עם מופע ספקטקולרי משוחזר שמשתמש במרכיבים מהמיתוסים הקדומים במופע מרשים ביותר ובו לא מעט מעמדים מרהיבים ביופים. התלבושות, האיפור המיוחד, הטכסטורות והטכסטילים מביאים לבמה רגעים עוצרי נשימה ביופים, חושניים, המתהווים לאורך מרבית המופע בהילוך איטי עצור שמתחתיו רותחות עוצמות אדירות בגודל מיתי. זה שאוו פסוידו-אתני , אם כי הוא שואב מטכסים דתיים וריטואלים קדומים ומלווה במוסיקה עתיקה.
בעבודה 24 רקדנים חזקים ומרשימים במיוחד. הכוריאוגרפית הותיקה לי-צ'ן לין (Lee-Chen Lin ) רואה בעבודה הצדעה לאדמה המגינה ומכילה את הנפש ולחיפוש הבלתי נלאה אחר מודעות והארה.
עבודה חושנית לא פחות אך צנועה בממדיה היה דואט של אבו לאגרה (Abou Lagraa- D'eux Sens ) יחד עם רעייתו נאוואל. הנושא עוסק בזוגיות בהשראת המשורר והפילוסוף הפרסי עומר כיאם. לאגרה מיסדה של להקת 'לה ברקה' מביט אל העבר ומשחזר עבודה מלפני עשר שנים. בגילו זה באמת מהלך היסטורי. שני הרקדנים מצוינים, בעבודה חלקים מרשימים, חלקם מתרחשים בבריכת מים לא גדולה . יושבי השורה הראשונה ספגו רשמים ונתזים למכביר.
מבט לעבר עבר אישי, פרטי יותר מספק טרו סארינן ( Tero Saarinen) רקדן פיני שהרבה לבקר בישראל. מי שראה אותו מבצע את בי12 (B12) של יורמה יוטינאן לעולם לא ישכח אותו. את צעדיו הראשוני ככוריאוגרף עשה ב'בת שבע' עם יצירה בשל 'פלוק' (Flock ). לפני שנים ספורות העלה בסוזן דלל את הסולו 'האנט' (Hunt) למוסיקה של סטרווינסקי 'פולחן האביב'. בעשור האחרון הפך לאחד היוצרים החשובים בפינלנד והוא מוכר היטב גם מחוצה לה. לליון הביא את יצירתו האחרונה המבוססת על סרטי האימה של הקולנוע האילם. בתהליך העבודה הוא מספר, עבדו הוא ורקדניו על גירוש פחדים. העבודה (Next of Kin ) מזכירה אכן סרטי אימה על הדמויות החשוכות, המוסיקה המצמררת, האור האפור המעיק, התלבושות עם פיאות שיער מאפירות, שופעות ודמויות מסתוריות מאיימות, לבושות קרעים וקורים. בבכורה שנערכה בהלסינקי הקהל היה משועשע והגיב על הקריצות הויזואליות. בליון התקבלה העבודה יותר בתמיהה.
מבין המביטים לאחור בגעגוע פתאומי היה הכוריאוגרף הצרפתי ממוצא אלבני אנז'לן פרלז'וקאז' (Angelin Preljocaj ) שאף הוא אינו זר בישראל. להקתו ביקרה בארץ במסגרת בפסטיבל ישראל האחרון. קשה להאמין שהכוריאוגרף שיצר את N , יצירה קודרת, אפוקליטית וחזקה, החליט לחזור לבלט סיפורי רומנטי ולבנות יצירה סביב סיפור שלגיה על פי אגדות האחים גרים. אנז'לן פנה לאליל האופנה הצרפתית ז'ן–פול גוטייה – שהעניק למחוך מקום של כבוד בקידמת הבמה ויצר למדונה כמה תלבושות ובהם חזיית הקונוסים- כדי שיעצב תלבושות ל-26 הרקדנים מבצעים את סיפור שלגיה (Blanche Neige ) .
בערב הבכורה בליון צבאו על הפתחים נציגי המדיה בהמוניהם, לא כל כך בזכות הכוריאוגרף אלא בגלל שמו של אייקון האופנה (Jean-Paul Gaulthier ) שהתיצב באולם והוליך את הקול. אי לכך, אפתח בהערה על התלבושות. שלגיה זכתה בבגד לבן, שילוב של דראפה הלניסטי עם שובל מחתל תלוי בין ירכיה שהגחיך את דמותה של הרקדנית המקסימה. הלבוש הלא מחמיא הבליט את אזורי הגוף הפחות מוצלחים של הרקדנית. היא לא הייתה היחידה. כל נערות החצר היו לבושות בשמלות כעורות במיוחד, לא מחמיאות ולא הולמות את סגנון הריקוד. הבגד היותר מוצלח היה שמלה כוחנית ומאיימת של המלכה, האם החורגת ושל שבעת מטפסי ההרים שהחליפו את שבעת הגמדים בסיפור המקורי.
פרלז'וקאז' ציין במסיבת העיתונאים במיוחד את תרומתו בהעלאת פרטי סופה הנשכח על פי רב, של האם החורגת. במערכה האחרונה ראינו אותה רוקדת, או שמא מדלגת בפראות, בנעלי ברזל מלובנות עד מותה האכזר. פרלז'וקאז' שזכה לא מכבר למרכז מחול מרהיב משלו באקס-א-פרובאנס, מעלה שאלה שעולה בצרפת בפומבי רק לעיתים רחוקות מחשש שנזקה עלול להיות גדול מדי: הייתכן שהתמיכה המוסדית הנדיבה מבטיחה בעיקר רבוי יוצרים ומרכזי יצירה לאומיים ( 20 מרכזי כוריאוגרפיה ברחבי המדינה) אך לא מבטיחה איכות אמנותית?
מבין היצירות הרבות שראיתי בביקורי הנוכחי, אחת בלבד ראויה להיות מוזמנת ללא סייג ומדובר במחול לרקדן יחיד. עבודה צנועת מימדים, מרתקת מעין כמותה. במהלך 50 דקות פייר ריגל (Pierre Rigal- compagnie derniere minute ) נתון בתוך תא שתקרתו סוגרת עליו. הביצוע היה נפלא, אנושי, לא מתחכם, לא מתיפיף. אהבתי.
