Contemporary dance in Lebanon- Beyond Caracalla
מחול עכשווי בלבנון- מה מבשרים ניצניו?
אורה ברפמן
לפני עשר שנים בדיוק, בביאנלה למחול בליון, צרפת, התוודעתי לראשונה למספר להקות מחול מהמרחב הערבי. לאור המצב הגיאו- פוליטי במזרח התיכון ברור שאת רובם לא נראה בסוזן דלל עוד שנים.
זה היה ב-1998 שנה בה התקיימה בליון ביאנלה סביב מכנה משותף גיאוגרפי והמהדורה בה מדובר התקיימה תחת הכותרת 'הים התיכון' (Mediterranea ).
הציפיה לקראת מפגש עם מחול ממדינות ערב עורר סקרנות רבה בעיקר משום שמרבית המידע על המתרחש בארצות ערב עוסק באקטואליה פוליטית ואך מעט מהמתרחש בחיי היומיום זולג לעתונות במינונים נמוכים ביותר. עוד פחות מכך ידוע לקהל הרחב בישראל על חיי התרבות והאמנות מעבר לגבול. אפשר למנות על אצבעות כף יד את אלה הבקיאים בחידושים בסצינת האמנות הפלסטית ויש כזו, או מה קורה באולמות התאטרון בדמשק.
מהמדורה הים-תיכונית של ליון זכורים לי במיוחד שני מופעים, האחד של להקה קטנה מקהיר שהביאה את הניחוח המיוחד של המחול הסופי והשנייה- להקה שהיא ההיפך הגמור מזו- להקה גדולה, עשירה בתלבושות ומוסיקה מקורית מלבנון בשם קרקלה (Caracalla Dance Theater ). שתי הלהקות לא חלמו להשתלב בשדה המחול העכשווי ולדבר בשפתו. הראשונה שימרה ככל שיכלה את סוגת המחול הסופי המסורתית וניכר כי היא לא חפה מחנופה לקהל זר והשנייה העלתה שאוו, שמחבר מרכיבים פולקלוריים, טכניקות מערביות, תפיסה בימתית אופראית ותלבושות מרהיבות ברמה גבוהה ביותר שנדיר לראותה כיום. במופע של קרקלה לקחה חלק קבוצה גדולה של רקדנים מיומנים ומקצועיים שביצעו היטב את הכוריאוגרפיה הצבעונית של מיסד הלהקה עבדל חאלים קרקלה (Abdel-Halim Caracalla ) הפונה לקהלים רחבים בכל העולם, במיוחד לאלה שבמרכזי הפזורה הלבנונית מברזיל עד הונג-קונג. מאז הקמתה ב-1970, לא קמה מתחרה להצלחה השיווקית הבינלאומית של קרקלה שמיצאת אקזוטיקה אוריינטלית מבושלת במקצועיות עילאית.
קרקלה היא להקת המחול הגדולה ביותר במרחב הערבי. לפני עשור. מלבדה, לא מצא מנהלו האמנותי של הביאנלה בליון, אף להקה לבנונית מקצועית יותר או פחות, שעסקה במחול בן זמננו. מחול אוריינטלי-בידורי נמצא למכביר לכל דורש ובבירות יש היום כמה תריסרי סטודיות למחול בהם מלמדים ריקודי בטן. סוגת מחול פופולרית לא פחות היא הדבקה המזוהה עם מחול אתני.
במאמר שפורסם רק לפני מספר שבועות בעיתון 'הדיילי סטאר' (The Daily Star ) היוצא בביירות, מבקש העורך לדווח לקוראיו על טעמו הנוכחי של קהל צרכני התרבות והאמנות ובכללם חובבי המחול. לשיטתו, בין האמנים וקהל מתקיימת מערכת יחסים אמביבלנטית מאחר ודבר אמנות ממלא את תפקידו רק כאשר קהל היעד שלו מקבל ומעריך את תוצרי האמנות. מאידך, התרחקות 'אמנות פופולרית' מ'אמנות גבוהה' במאה העשרים אחראית לכך שלא יתכנו קני מידה ברורים להערכה או כימות 'טיבה' של האמנות.
אמנות פופולרית עדיין עניינה בבידור והיא נסמכת על איכויות דקורטיביות ואילו אמנות 'גבוהה' מאתגרת את הקהל מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית.
קהל צרכני ה'אמנות הפופולרית' רואה באמנות הגבוה אליטיזם מתנשא שמדיר אותם משיחו ואילו צרכני ה'אמנות הגבוהה' מתיחסים בביטול לסוגות הפופולריות ורואים בהם סנטימנטליות, גסות, חסרות תחכום ומסחריות.
בלבנון, המחול הפופולרי נשאר נאמן למחול הפולקלורי של הדבקה וריקודי הבטן , בעוד קהל מקרב מעמד הביניים סבל בצורת אמנותית מתמשכת בעקבות חמש עשרה שנים של מלחמת אזרחים, אי יציבות מתמשכת של שיגרת החיים האזרחיים וגלי הגירה של רבים מבני מעמד הביניים שלא ראו את עתידם בלבנון לאור המצב.
הלהקה היחידה שהצליחה לגשר בין המחול הפולקלורי ומחול בן זמננו שאף זכתה בקהל נאמן רחב היא קרקלה שיסד ומנהל עבדל חאלים קרקלה שהתעקש למצוא שפה מגשרת בין המוטיבים האוריינטלים לבין מחול מערבי.
דרך אחרת בחר הרקדן והכוריאוגרף, יוצא להקת קרקלה- עומר ראג'ה (Omar Rajeh ) שהפך לאישיות מרכזית בעידוד תחום המחול העכשווי בבירות. הוא מיסד ומנהל את להקת המחול העכשוווית מקמאט (Maqamat ) מזה שש שנים. הוא בוגר אוניברסיטת ביירות בתאטרון ובעל תואר שני מאוניברסיטת סארי באנגליה. עומר גם ייסד את פלטפורמהBIPOD למחול עכשווי, המקיים קשרים הדדיים עם פסטיבל המחול הבינלאומי שמתקיים באביב ברמאללה. שתוף הפעולה יתקיים גם השנה, בפעם השלישית.
בתכניה מתוארת יצירתו של עומר ראג'ה לפלטפורמה, כמבטאת עמדה כלפי שליטת התקשורת, שטיפת מוח של הדת ומציאות פוליטית.
מבחינת הקהל, רואה עומר שנוי משמעותי, טווח הקהלים גדל והוא כולל הרבה צעירים, משפחות ואף אנשים מבוגרים שפתוחים לחידושי התחום.
תופעת התרחבות קהל חובבי המחול מורגשת גם בקרב מורים ורקדנים מכל התחומים והדיילי סטאר מצטט את נאדה קאנו (Nada Kano ) , מורה ורקדנית קלאסית שיסדה להקת מחול ומנהל סטודיו גדול למחול. היא וכמוה אנשי מחול רבים שלמדו והשתלמו בחו'ל מדברים על כך שיש תקווה לסצינת המחול העכשווית בלבנון הנמצאת בתחילת דרכה, לאור העניין הגובר בקרב קהל הצופים המתרחב.
ספקני ממנה הוא מורה לג'אז, בלט וריקודי בבטן באקדמיה אמדיאוס למוסיקה בשם קאמיל מרואה שטוען כי המעמד הבינוני נעלם בעקבות מלחמת האזרחים ואי היציבות הפוליטית המתמשכת בלבנון. את העשירים, הוא אומר, מעניינות מכוניות נוצצות, נדל'ן ונישואי-תועלת. הם לא ממש מעוינים באמנות. למרות ספקנותו בכל הנוגע לבגרות האסתטית של חברי העשירון העליון בלבנון, הוא מאמין שכל אחד יכול לראות מחול, מה גם שהכניסה למרבית מהמופעים, במיוחד במסגרות הפסטיבלים, הם ללא כל תשלום, הודות לסבסוד מסיבי של גופים בינלאומיים התומכים בפרויקטים מסוג זה והן על ידי חסויות של ארגונים ללא כוונת רווח, התומכים באמנות.
אספקט נוסף, הוא טוען, יקשה על שנוי משמעותי, משום שהקהל הלבנוני בעיקרו נמשך לסוגות מחול כמו זו של קרקלה משום שלמופע יש תכנים מסורתיים שלא כמו מחול מודרני מאתגר. הלבנונים אוהבים את התלבושות המפוארות, התאורה המרשימה וסוג המוסיקה הנוחה לשמיעה, המוכרת במידה רבה ואינה מאיימת. מרכיבים אלה מוצאים הד בלב הצופים בזכות הראוותנות שהיא חלק מהמנטליות הלבנונית. קרקלה מעלה ומגישה את אותם החומרים שלהם יש ביקוש.
במחול מודרני-עכשווי נדרש חישוף, לאו דווקא פיזי, של הרקדן, כלומר שימוש באישיותו הוא כחלק מהתפיסה. "הכנות המוחלטת זרה לנו, הלבנונים, ואנחנו מתקשים לקבל אותה. אנחנו נוטים לשמור על חזות רצינית, מכובדת, מאחורי מסך", הוא אומר.
אספק נוסף מעניין מעלה מרואה והוא נוגע לסוגיות מגדר, מיניות ודעות קדומות, הקיימים בלבנון כלפי רקדנים מקצועיים. כל זאת הוא מכיר מנסיונו האישי ולכן כיום, אינו רוקד יותר ריקודי בטן מול קהל, קריירה שקטע בגלל הערות ומלמולם מצד הקהל.
בעיתון הוא מצוטט כמי שמאוכזב ממאמר בנושא מחול עכשווי שבו מצא התייחסות לנטיתו המינית של המשתתף. המאמר עסק במיניות הרקדן במקום בריקוד עצמו. הבעיה היא שבלבנון הכל מעורבב יחד: מיניות, פוליטקה ודת., אולי בגלל התסכול המיני שהוא מיחס לתושבי עירו.
בחלקים אחרים של העולם המערבי רואים גם התיחסות אחרת. במצרים יש רקדני ורקדניות בטן. הם הכי טובים. "אנחנו אף פעם לא נהיה כמוהם".
מזוית ראייתו של ראג'ה הדברים נראים אחרת. הוא מתרשם שכיום הקהל פתוח בהרבה ומקבל את הרעיון של גבר רקדן. "מעולם לא ראיתי את עצמי או את גופי במונחים של טאבו. לדידו, גוף יכול להיות נשי או גברי, אך אין אלה כל מאפייניו".
לרקוד, פירושו להכיר באפשרויות של הגוף, הוא אומר, מרתק לראות את המגוון העצום של האפשרויות והאיכויות שבוחר כל רקדן ורקדן.
מאז הקמתה של להקת 'מקמאת', רואה ראג'ה שינוי והוא אופטימי ביחס לעתיד המחול בלבנון.
לעומתו מרואה מאמין שלא החברה תקדם את המחול אלא תמיכה מוסדית כפי שעושה המדינה בסוריה ובמצריים, שם להקות האופרה והבלט נתמכות על ידי הממסד, בעוד שבלבנון, כל התמיכה המוסדית מופנית לתחום המוסיקה.
מפתיע לשמוע אותו מסכם את המצב באומרו כי מה שיקדם את המחול בלבנון הוא רק שלום, בטחון חברתי לאזרחים ותמיכה ממשלתית.
"אנו זקוקים לארבע או חמש שנים רצופות של שלום, כדי שרקדנים שגרים בחו'ל יחזרו ויעשירו את תחום המחול".
[ad]