מחול באירן
ההיסטוריה הנשכחת של המחול הפרסי
מאת: נימה קיאן Nima Kiann
צילום: רחים קארימי
קיאן (Nima Kiann ) הוא מיסדה ומנהלה האמנותי של להקת הבלט הפרסית ( Les Ballets Persans ).*
הקדמה
ריקוד היה חלק מהמרקם החברתי המקובל בהתרבות הפרסית במשך אלפי שנים, בדומה למחול בתרבויות העתיקות של סין, יוון והודו, עד לכיבוש המוסלמי של פרס. הדת השלטת אסרה על התושבים לרקוד ובכך סתמה את הגולל על מסורות של ריקודים פרסיים.
היסטוריונית המחול האנגליה לילי גרוב כתבה בספרה 'רוקדים' מ-1895 : "השקפת עולמם בכל הנוגע למוסיקה ומחול הצרה את אפשרויות הבידור הלגיטימי בפרס. בחצר הארמון נערות רבות לקחו חלק בריקוד עד לנפילתה של המשפחה השלטת. בתקופתנו, ( סוף המאה ה-19) את הריקוד מבצעות נערות בעלות מוסר ירוד מהמעמדות הנמוכים, או נערים צעירים בבגדי נשים."
בנוסף לאיסורים מטעמי דת, הלבנת הפנים ברמה הלאומית שחשו הפרסים בעקבות מאות שנים של אי-יציבות, מלחמות אזרחים וכיבוש של האיסלאם ואחריו הכיבוש המונגולי, הביאו להפניית עורף לאמנויות המסורתיות. לאחר נפילת האימפריה הפרסית, בעוד הארץ נקרעת לגזרים, נשים ונערות נשבו והפכו שפחות הנמכרות בשווקים. הן אולצו לשמש כשפחות מין ובדרניות מחול אירוטי להנאת הכובשים הברברים.
הכליף המושחת הרון אל –ראשיד החזיק בחצרו כשלושת אלפים נגנים ורקדנים ובהם פרסים רבים, כל זאת למרות האיסור המוסלמי על מוסיקה וריקוד.
הצל ההיסטורי וההשפלה הלאומית הזו אחראים במידה רבה על האופן בו נתפסו האמנויות הללו בידי האומה שאיבדה את זהותה ואת כבודה האנושי. זו הסיבה שגישם של האירנים המוסלמים כלפי מחול היא עוד יותר שמרנית מאשר במדינות מוסלמיות אחרות.
סופיזם ועלייתו של מחול ה'סאמא'.
מחול מצא לו מקום בכתות פרסיות מיסטיות וכן באמונה הסופית. שם הוא מצוי במקום מרכזי בספרות והשירה. חאפיז (1388 ), סאאדי (1292) ומבלאנה (1273) היו מגדולי המשוררים שבשירתם הללו את המחול וראו בו סמל לכוח החיים. הסופיזם רואה במחול מחול דרך מומלצת כדי להגיע להתמזגות עם האלוהים, הלא היא המטרה הנעלה ביותר באמונתם.
מבלאנה, הלא הוא ג'אלל עוד-דין רומי, נחשב למשורר גאון בספרות הפרסית ויצירתו היא המוערכת ביותר בקרב אנשי הרוח הסופים והוא זה שבשיריו מקום מרכזי למחול כחלק מרכזי בדוקטורינה הסופית. הוא נולד בבלח,(Balkh ) XX בדרום טורקיה. רבים מבקרים עד היום בקוניה, שם נמצא המואזולאום בו הוא נקבר.
בתקופת שהייתו בקוניה המשיך רומי להוביל את המאמינים ולבסס את התורה הסופית הספיריטואליסטית ונחשב למנהיג רוחני שהוליך את מאמיניו בדרך למימד האלוהי הנסתר, לעבר הנצח.
הדרך עוברת דרך הריקוד הסופי המבוצע על ידי המאמינים וכולל ריטואל המורכב מסחרורים אינספור המובילים לאקסטזה. מופע הדרווישים המחוללים ידוע בשמו 'סאמא' והוא מבוצע עד היום בעיקר בקרב הקהילה הסופית בקוניה, במרכזים נוספים בטורקיה ובמצריים. חלק מהטכסים נגישים ומושכים אליהם תיירים מכל העולם, חלקם עדיין סגורים לקהל הרחב. בעשורים האחרונים קמו כמה להקות של דרווישים מחוללים המסיירות בעולם ומביאות את הבשורה הסופית על פי רומי.
מחול, אמנות פופולרית בחצר קג'אר (Qajar )
המחול הפרסי האותנטי היחיד ששרד עד היום הוא מחול עממי המבוצע בידי מספר קבוצות, במיוחד בקרב אוכלוסיותם של שבטי- נוודים. מעט מהן זכו לביצוע פומבי בערים ומול קהל. אבל בחצר השליט של קג'אר אפשר היה למצוא את מסורות הריקוד העתיקות שבוצעו בעיקר על ידי נשים קג'אריות, גם אם אמנות המחול לא זכתה לפופולריות רבה בקרב האנשים הפשוטים.
מכל מקום, עלייתם של הקג'ארים ב- 1796 הובילה לגישה ליברלית יותר כלפי המחול, אם כי המחול נותר כמונופול של חצר המלכות. מתקופה זו ישנם מסמכים רבים, ציורים ודיווחים המדגישים את הפופולריות של המחול בחצר, בקרב שכבות האצולה וצמרת המעמד הבורגני.
המחול זכה לפופולריות אופנתית שבוצע כחלק מתכנית בידור עשירה בהזדמנויות חגיגיות כגון טכסי הכתרה, נישואים בקרב האליטות וחגיגות הנורוז- ראש השנה האירני.
ב-1988 נערכה במוזיאון ברוקלין תערוכה מקיפה של ציורים מהתקופה הקג'ארית ובהם רואים את נשות חצר רוקדות או רקדניות מקצועיות ששיעשעו את המוזמנים.
כנאמר, עיקר המחול הפולקורי נמצא מטבע הדברים מחוץ לערים הגדולות. ההיסטוריונית לילי גרוב דווחה כי בביקור שערכה במסעותיה במאה התשע עשרה, בעיירה בוזבאת בקרבת קשאן, ראתה מחול עממי שדומה לטרנטלה האיטלקית הסיציליאנית. גרוב הוסיפה כי חוקר תולדות המחול בפרס נתקל בקשיים דומים לאלו שבהם נתקל חוקר המחול בסקוטלנד. דת המקום שמה לה למטרה לא רק לדכא את ערכי העבר אלא גם אסרה על תעודם.
חוקר אנגלי אחר מהמאה ה-19, אי ג'י בראון שחיפש אחר עקבות המחול בפרס מיפה את המחול העממי בכמה מהמחוזות ובהם קוראסאן וכורדיסטאן ודיווח כי באזורים הרחוקים מהמרכז עוד ניתן לראות מחולות עממיים, אך בעיקר בשעות ליל. הוא כתב בהערצה על ריקודי נערים שראה בפרס וציין את מגוון יכולות הגוף המרשימות באקרובטיקה, עוד יותר מאשר בחינניות התנועה, יחסית למקובל במערב.
הודות לקבוצות מיעוטים ובהם ארמנים –אירניים ויהודים, ניצל פלח קטן ממכלול המחולות העממיים של פרס שנרקדו על ידי תושבים מן השורה. בלעדיהם חלק מהמורשת האמנותית והתרבותית, כולל אמנות הריקוד, היו אובדים לעד. אנו, איראנים-פרסיים חייבים תודה לאותם מיעוטים שחלקם חי בארצנו אלפי שנים. כל המחול המסורתי שנשמר וניצל משיכחה, נשמר בזכותם.
מחול בו זמננו:
תקופתו של השאח מוחמד רזה פאהלאבי- אמנות ותרבות איראנית מודרנית.
עלייתה של שושלת פאהלבי הביאה התקדמות שיטתית לקראת מודרניזציה של המדינה. בשנים שבאו אחר כך היה נסיון ממוקד לאסוף ולפתח סיגנונות מחול שונים. החל מהמחול העממי הקדום שנותר מהמחול הפרסי המקורי ועד לעבודות בנות זמננו של מיטב הכוריאוגרפים המערבים כמו מוריס ביז'אר ומרתה גראהם.
היסטורית הבלט האיראני החלה ב- 1928 כשמדאם קורנלי קיימה את שיעור ראשון בבלט קלאסי וכך המשיכה עד לשנת 1982, שלש שנים אחרי המהפכה המוסלמית. היא ומאוחר יותר מורים נוספים כגון סרקיס ג'נבזיאן ומדאם יילנה לימדו את ילדי המשפחות המבוססות בטהרן בלט. מורים אלה, כולם ממוצא ארמני, התחנכו בעצמם באירופה אצל טובי המורים לבלט. מאוחר יותר, מדאם קורנלי העמיקה את פעילותה והחלה לקיים סיורים עם קבוצת רקדני בלט באיזורים שונים ברחבי המדינה וכן בחו'ל.
יילנה אבדיסיאן הידועה בשמה מדאם יילנה, היגרה לאירן ב-1945. היא עברה לעיר טבריז עם בעלה האירני ושם פתחה בית ספר למחול. בשנת 1962 ייסדה את 'קבוצת המחול והזמר' בו לקחו חלק 150 תלמידיה. מאוחר יותר, עברה מדאם יילנה לטהרן ושם פתחה בית ספר למחול וייצרה מספר בלטים סביב נושאים פרסיים ובהם : 'שושנת שיראז', שירת הקנרית', 'גולנרה', 'דיקנה של פטריוטית צעירה', 'מחול האש', 'מזרקות בכיכר פרדאווזי' ועוד.
בשנות השלושים, ארבעים וחמישים התפתחה סוגת מחול בידורי חדשה. שורשיו נטועים במחול הקג'אר המסורתי והוא הפך לריקוד פופולרי כמו הדיסקו. הוא בוצע בידי האנשים מן השורה כבידור בהתכנסויות פרטיות ובחגיגות. הריקוד לא התיימר להיות בעל איכויות אמנותיות וככל שגברה הפופולריות שלו, כך התווספו ריקודים נוספים כגון ה'מטרבי', 'רו-הוואזי', 'באבא קראם', 'שאטרי' ו'טהרוני' שאף בוצעו כריקודי סולו.
בתחילת שנות הארבעים קמה להקה מקצועית ראשונה למחול אירני בשם 'תחיית אמנויות איראן הקדומות' ושבע שנים אחר כך יצאה הלהקה לסיור בטורקיה, יון, איטליה ולבנון. מאוחר יותר, בשנת 1951 ו-1953 היא קיימה הופעות בהודו ובכל ארצות המזרח התיכון.
להקה אירנית נוספת – 'להקת הפולקלור הלאומי, מחול, שירה ומוסיקה' נוסדה ב- 1058 על ידי משרד התרבות והאמנויות בניהולו של נדג'אד אחמאדזאדה. המטרה הייתה להחיות, להשיב ולפתח אמנויות לאומיות בתחומים האלו.
קבוצות של מומחים נשלחו לקצוות הארץ לכפרים ולמחוזות רחוקים ביותר בכדי לאסוף את החומרים האותנטיים בכדי לחקור את האמנויות לעומקן. הלהקה הופיעה בפני כל אורחי הממשל של אירן שכללו בני משפחות מלוכה רבים, נשיאי מדינות ממזרח ומערב כמו מלכת אנגליה, המלך חסאן השני של מרוקו, נשיא צרפת דה-גול, יאהיה חאן מפקיסטן, הנשיא צ'אוצ'סקו מרומניה, נשיא ארה'ב ניקסון ואחרים.
ב-1959 לקח האנסמבל חלק בפסטיבל בינלאומי לפולקלור בטורקיה ושנה אחר כך ערך סיור בפקיסטן, אפגניסטן, טוניס, מרוקו, ברה'מ ובכל ארצות מזרח אירופה, כמו כן קיים מופעים בביתן האירני באקספו קנדה ב- 1967 ואקספו 1970 ביפן.
לאט לאט החל המחול להתקבל בקרב החברה האירנית המסורתית הודות להתלהבותם של תומכי המחול, עד שהפך לאמנות מבוקשת. נדג'אד אחמדזאדה אמר בנאום שנשא: " מחול היה ביטוי בידורי נחות בתרבות האירנית. במהלך עבודתי, העלנו אותו על מפת התרבות של פרס כאמנות לכל דבר, ושם מקומו".
בשנות החמישים ננקטו ויוזמות לבסס תמיכה ממשלתית ולקיים להקת בלט מסודרת ברמה לאומית. משרד התרבות והאמנות הזמין מורים וכוריאוגרפים מאירופה וארה'ב כדי לחזק את הכוחות המקומיים.
לאחר סיור לימודי באולמות ובבתי אופרה ברחבי העולם, נבנה אולם אמנויות במה 'רודאהקי' במקביל להקמת בית ספר לבלט במרכז בתמיכה תקציבית של הממשל.
בהזמנת הממשל, הגיעה גם דיים נינט דה וולואה לטהרן כדי להקים להקה מקצועית ומינתה צוות מקצועי של אנשי מחול מאירופה ובהם אן קוק, ניקולס בריוזוף, מירו זולאן ורעייתו סנדרה וויין ומריון איגליש כדי ללמד ולהעמיד מופעי בלט על הבמה.
בשנת 1966 רוברט דה וורן התמנה למנהלה האמנותית של הלהקה הלאומית שהופיעה באולם בית האופרה רודאהקי בטהרן ושנה אחר כך התמסדה הלהקה על ידי שר התרבות לקראת חגיגות ההכתרה של השאח. לאירוע הוזמנו אמנים מרחבי העולם וביניהם היה הכנר יהודי מנוחין, זמרת האופרה אליזבת שוורצקופ, להקת 'גרנד בלט קלאסי' מצרפת, התזמורת הפילהרמונית של לוס אנג'לס, התזמורת הסימפונית של מוסקווה ורבים אחרים.
כאשר פרש דה וורן מתפקידו כדי ללמוד יותר על המחולות העממיים ולהקים את להקת הפולקלור 'מהאללי', הפרימה בלרינה הראשונה של איראן איידה אחמדזאדה, (רעייתו של מייסד אולם רודאהקי) קבלה לידיה את ניהול הלהקה. במהלך השנים הוזמנו מפיקים אורחים כולל וויליאם דולר, איבון פטרסון, אן היטון ואחרים. הלהקה הרחיבה את הרפרטואר שלה ותוקצבה חלקית על ידי משרד התרבות האירני והתהדקו קשרי הלהקה עם מרכזי מחול בניו יורק, פריז, בריסל ועוד.
רודוף נוראייב ומרגוט פונטיין הגיעו לאירן ב- 1969והעמידו בטהרן את 'לה קורסייר' ובאותה שנה חזר לאירן הרקדן ביז'אן קלנטארי, בוגר ביה'ס לבלט של המטרופוליטן בניו-יורק. שתוף פעולה בינו ללהקה הוביל לערב גאלה חגיגי בו לקחו חלק רקדנים ממוצא איראני שעברו למערב. באותה שנה אף הקים את המחלקה לראשונה למחול בבית ספר תיכון בתמיכת משרד התרבות.
קלנטארי שעבד עם כוריאוגרפים גדולים כמו סרג' ליפר נחשב למי שהביא גישות חינוכיות מודרניות ללימוד בלט.
להקת הבלט הלאומי התפתחה והתרחב מתריסר רקדנים ל-46, שליש מהם איראנים. לא עבר זמן רב והלקה זכתה במוניטין של הלהקה הטובה ביותר במזרח התיכון. רקדנים רבים מהשורה הראשונה שיחרו לפתחה מכל העולם. כוכבי בלט נודעים מלהקת הבולשוי לדוגמא, הוזמנו לרקוד במופעי הבכורה שהעלתה הלהקה.
היידה שנגיזיאן, חניכתה של מדאם הלנה ובוגרת ביה'ס ללמחול בקלן ( גרמניה), בית הספר של בלט קירוב, הוזמנה על ידי משרד התרבות לחזור לאירן ולקבל קביעות בלהקה הלאומית. נעשה מאמץ להחזיר לאיראן את בעלי הכשרון שעברו למערב.
היא התמנתה לפרימה בלרינה והעמידה הפקות רבות ובהם בלטים ידועים. היא רקדה תפקידים חשובים כמו ג'יזל וזרמה מ'מזרקות באקשסראי'. ברפרטואר היו יצירות בלט קלאסיות ומודרניות, אן היטון שיחזרה את 'שחרזדה' על פי פוקין ויצירות על פי הספורת האיראנית. רוברט תומס יצר בלט מודרני בשם 'מיתוס הבריאה'.איידה אחמדזאדה העלתה את הבלט 'בידג'ן ומניג'ה' בסגנון קלאסי ומוסיקאים איראניים יצרו את המוסיקה לבלטים.
עלי פורפארוק החליף את איידה כמנהל אמנותית של הלהקה ושנתיים אחר כך ב- 1978 היידה צ'נגזיאן עזבה את האנסמבל לאחר חילוקי דעות עם ההנהלה ופנתה להקים מכון משלה שכלל בית ספר לבלט ולהקה. המכון נמצא בחסות מרכז תרבות 'ניאווארן' שבזכותו פרחו אירועי תרבות ואמנות במדינה. צ'נגיזיאן יצרה קשר עם האקדמיה המלכותית לבלט בלונדון והם עזרו לה לקיים בחינות כניסה ללהקה.
הפרוייקט שלה נסגר עקב השינויים הפוליטיים מרחיקי הלכת שהתרחשו בעת ההיא.
שנות השבעים היו משמעותיות ביותר בהתפתחות מסורת המחול באיראן. אמנות המחול הפכה מוכרת יותר ונגישה. חובבים משכבות חברתיות שונות החלו לרקוד במסגרות מגוונות ובכך נשבר מונופול המסורתי של האליטות החברתיות המנכס את אמנות המחול.
מלחינים איראניים מצליחים תרמו אף הם לפופולריות של המחול. מליק אסיאניאן יצר את המוסיקה ל'מיתוס הבריאה' של רוברט תומס, אמינולה חוסיין ( אביו של השחקן הצרפתי- רוברט חוסיין) הלחין מספר סימפוניות ובהן: 'מיניאטורות פרסיות', 'אני אוהב א ארצי', 'סימפונית פרספליס' ו'שחרזאד' שזכתה בכוריאוגרפיה של ג'ורג' סקיביין- מתלמידיו של דיאגילב.
בשנים האלה ביקרו באיראן מענקי הכוכבים של עולם הבלט: מוריס ביז'אר, מרתה גראהם, בירגיט קולברג, אם למנות אחדים.
כך סצינת המחול באיראן הפכה להיות המובילה במזרח התיכון. כוריאוגרפים בחרו לעבד חומרי תרבות פרסיים כמו 'פארה' או 'גולסטאן' שיצר ביז'אר שהאדירה את העניין של הקהל הרחב המחול ומיקדה תשומת לב למקורות הפרסיים בקרב הקהל המערבי.
להקות מקומיות נוספות בעלות איכויות וכיוונים שונים, פרחו אף הן כגון 'פאר נשונל בלט' שיסד עבדוללה נזאמי. להקה זו הקליטה בלטים רבים שוודרו תכופות בטלויזיה האיראני הלאומית.
המהפכה המוסלמית: מחול, החטא הגדול, נאסר.
המהפכה המוסלמית ב- 1979 הביאה לסיומו של עידן הריקוד הפופולרי והבלט באיראן. השקעה ועבודה של עשורים שלמים ירדה לטמיון עם עלייתם של הפונדמנטליסטים לשלטון. להקת הבלט הלאומי התפרקה וחבריה הגרו למדינות אחרות.
בהתאם לעקרונות מהפיכת התרבות, מחול נחשב לפרוורטי, חטא עצום, בלתי מוסרי ומשחית. כתוצאה, סממני המחול האחרונים קפאו לחלוטין בארץ זו , עם היסטריה בת אלפי שנים שתרמה להתפתחות הריקוד כחלק מטכסי חצרות המלכים.
המהפכה גרמה לגל של עזיבות הגדול ביותר שידענו. אנשי רוח אינטלקטואלים, אמנים, סופרים, מדענים ופוליטיקאים העדיפו לחיות בגלות, הרחק ממולדתם.
אנשי מחול מצאו מקום בלהקות ותיאטראות בעקר באירופה וארה'ב. אחרים, כמו היידה צ'אנגיזיאן עזבו את המקצוע לחלוטין. היא עצמה קיימה בקליפורניה ערב לזכרו של 'אולם רודאהקי' ב- 1980, שהיה האחרון בקריירה שלה.
למרבית המזל, העלמות המחול בשני העשורים אחרונים לא היה סופה המוחלט של המחול מסורת המחול הפרסית. דור חדש של אמני בלט איראניים צמח בגולה. איראנים רבים גילו עניין בעולם הבלט, רכשו ידע והפכו לרקדנים ויוצרים כגון: אפשין מופיד ומרים מאהדביאני ב'ניו יורק סיטי בלט', שירין קיאני ב'בלט סנטה ברברה' ( קליפורניה), סוזן ופריבה ארבדזאדה ב'נידרלנד נשונל בלט', מדיה מאהדאבי, פארה קוסראבי, שחרזד קהוסנדרי ואחרים. הכוריאוגרף המצליח אמיר חוסיינפור יצר מספר עבודות ל'בלט האופרה של פריז', ' רויאל בלטט', 'לה סקאלה' וב'אופרה של בווריה' בגרמניה.
כמו כן קיימות גם כמה להקות מחול שנוסדו בארצות הניכר בעשרים השנים האחרונות, כולן מתרכזות בפולקלור וממומנות על ידי גורמים פרטיים. תוצאות האילוצים הפיננסיים השפיעו על איכות החומרים ועל מיסחור יתר של המחול.
יוצא הדופן הוא דר' אנתוני שי, אחד המומחים הגדולים בנושא המחול הפרסי המסורתי שיצר כמה הפקות עם להקתו 'אווז- תאטרון מחול בינלאומי' בארה'ב.
אם כי הצגת מחול כבטוי אמנותי נאסרה באיראן, מחול כחלק ממאפייני האדם כאדם, מנעה את העלמותו המוחלטת של הריקוד. למרות האיסור, ריקוד נשאר חלק מהחגיגות הפרטיות, למרות האיום בעונש.
נסיונות מזדמנים להתקין רפורמות מסוימות בשנים האחרונות באו בד בבד עם ליברליזציה מסוימת בחברה האיראנית. הוראת ריקוד הותרה במקרים מסוימים תוך סייג שרק נשים ילמדו לרקוד על ידי נשים. אף גבר אינו רשאי להתאמן או אפילו לצפות באימוני הנשים.
בשנת 2000, לראשונה אחרי 20 שנה מגזין איראני 'איראן א-ג'אווה' ( איראן הצעירה) פרסם מאמר שדן בזהירות במחול ובצורך בביטוי אמנותי בחברה. הכותב ניסה בגלוי להפנות את קוראיו למקורות, לפסקי דין דתיים כדי לקדם ליגליזציה של הריקוד. כותרת המאמר הייתה: או קיי, אני משתוקק לראות אנשים רוקדים בלב הכיכר.
ההיסטוריה של המחול באיראן מעלה עצב, אך אין לראות בה סוף פסוק. הדור החדש באיראן המבקש עתיד טוב יותר לעצמו ולמולדתו יטפל טוב יותר בקרוב במסורת הפרסית ששרדה כיבושים זרים לא אחת, הרס ושמד במהלך ההיסטוריה. דור חדש זה הראה בשאיפתו ללא לאות לחירות מוגברת שלאיראן מגיע מקום טוב יותר בקרב החברה הבינלאומית שיעשה צדק עם אלפי שנות תרבות בציויליזציה הזו.
ייסודה של להקת ה'בלט הפרסי' כממשיכת דרכה של 'להקת הבלט הלאומי של איראן 'חל ב-2001 בשוודיה. מופע הפתיחה החגיגית נערך באולם 'רויאל סירקוס' באוקטובר 2002 בשטוקהולם.
—————————————
* נימה קיאן נולד ב-1970 בטהרן. בגיל 14 החל ללמוד ציור וקליגרפיה פרסית. קיאן היה בן 19 כשהגיע לראשונה לשוודיה ללמוד בלט ומחול מודרני באקדמיה לבלט יוטנברג. אחר כך המשיך את למודיו בבית הספר למחול של רוזלה הייטאוור בקאן והשתלם במקומות שונים באירופה. את להקתו הקים ב-2002 ובמסגרתה הרבה לשתף פעולה עם אמני בלט מאזרביג'אן.
עוד:
www.artira.com/nimakiann/history
[ad]