עידן כהן –Joy Ride, סוזן דלל, אוגוסט 31

צילום: כרמל אביב

אורה ברפמן

עידן כהן שייך למוכשרים מבין דור הצעיר של היוצרים העצמאיים. הוא רכש מיומנויות לא מבוטלות על פני שנים ספורות יחסית ויש לקוות שהוא על סיפה של פריצת דרך נוספת, מאתגרת יותר של עבודה ובכך יצדיק את התקווה שתולים בו לא מעט. לכל מי שהחמיץ את עידן כהן בעבר, נוצרה במסגרת 'מחול לוהט' הזדמנות להשלים את החסר.

בערב הועלו שלש עבודות: טריו בשם 'שנה של דג', סולו- 'פרווה מתוקה שלי' ויצירתו האחרונה- 'Joy Ride', עבודה לשני זוגות רקדנים. צפייה בשלושתם ברצף מסמנת לא מעט יכולות ותפישות אמנותיות משותפות, אם כי כל עבודה נושאת איכויות ייחודיות משלה.

'שנה של דג' הוא שם כובש ומלא דמיון ליצירה המוקדשת לשלש רקדניות "טבועות" כהגדרתו. אינני מכירה את המושג הזה, המעלה על הדעת את הבטוי "שרוטות" ואי לכך שיערתי ללא ביסוס של ממש, שיש קרבה בין שני המושגים הללו, אלא שהראשון, העניקה ליצירה הזו את שמה בשילוח אסוציאטיבי.

כך או כך השלש: ריטה קומסרצ'יק, רעות לוי וגילי גוברמן נמצאות על הבמה במצב נבול, בכתפיים שחות, מעט ממורטטות, די שקופות ואז הראשונה נושמת ברב כוונה וכמו טוענת את המעטפת העייפה באנרגיות חדשות המחוללות את היתכנות המחול. ברקע שומעים את שופן ופולין אוליברוס, ששולחים מקצבים זורמים משתבללים ואילו השלש נסחפות למשחק של תן-קח שבונה ומפרק מפגשים, גופות, עוצמות וריגושים תוך בנייה ופירוק מבני- משנה. שלש הרקדניות נראות נפלא, כל אחת מביאה לבמה אישיות מובחנת משלה, נשית, רב חושית וחזקה.

אחר כך בא הסולו 'פרווה מתוקה שלי' בביצועו של רן בן דרור, סולו שזכה לתשומת לב כבר כשהוצג במסגרת 'גוונים למחול' 07 . מכל שלש העבודות שהוצגו בערב זה, 'פרווה מתוקה שלי' הוא המתומצת, המהודק והמלוכד ביותר. אין בו תנועה אחת שמסיטה אותו מהנושא המרכזי שמוגדר בדף התכניה כ"דיאלוג בין אדם נובח ומילל ובין הכלבים שבתוכו" ובפרפרזה להתרשמותי- משחקי השתקפות בין האדם שבכלב והכלב שבאדם.

כך או כך, זה סוג של נקודת-מוצא למחקר ממוקד-מטרה בתנועה. נדמה היה לי שלא ראיתי בחירה מהסוג הזה כבר שנים על שנים, אם כי אני מניחה שבבתי הספר לכוריאוגרפיה עדין משתמשים במגבלות נושאיות או בחפצים, כדי לקדם חקר תנועתי מסוג זה או אחר. בכל האמור לעיל, אין בכדי להמעיט או לתמוך בגישה לכשעצמה ועובדה היא שהסולו שובה לב מבחינה רגשית עם תועפות ההומניזם שהוא מפיץ. הוא מרתק- על שום המתחים המופלאים שהוא יוצר במעברים משתי נקודות מבט כמעט בו זמנית: המבט הפנימי החוצה והמבט החיצוני אל הפנימיות. הביצוע של רן בן דרור הוא חווויה בפני עצמה, החל מהאופן הנבון שהוא מבצע את התנועה, את מרווחי המשפטים, הקרנת ההשלמה הזורמת שהוא משדר, נינוחות הגוף בעטיפתו שובה-לב ומעבירה בבירור קיום מורכב ועם זאת, חסר שיפוטיות.

אכן כי כן, בן דרור מרגש בכל מובן והיצירה עצמה מענגת.

העבודה שסגרה את הערב- Joy Ride בנויה לשני זוגות רקדנים שנמצאים בערימה כתנוחת מוצא. משה שכטר- אבשלום, עידו בטש, רעות לוי וגילי גוברמן היו מבצעיה המוכשרים.

גם בעבודה זו מתקיימים כמה מהיסודות של הגישה האמנותית של עידן כהן שבוססו ביצירה הראשונה. ישנה בעבודות רגישות מיוחדת למשטר הצורה בחלל, למוסיקה התנועתית, כלומר לקצב, לדינמיקה ולקשב ביניהם. כל אחד מהמרכיבים מקבל את הזמן שהוא דורש וחוש עתוי טוב הוא מצרך נדיר למדי. הכח שבשקט, במינימום התנועה, בא על פי רב עם בגרות רגשית ויש בעבודה בגרות ויש רגשות לא מעט ובעיקר לסיכום יש אמונה באהבה. מתי מעט מאפשרים לרקדנים לגעת באהבה, לא רק בתשוקה, בדחייה, באקט של סירוס, או באקט של שליטה.

באהבה.

לעידן יש חוש אסתטי אבל קל מדי להדביק לו תוית של אסתטיציסט משום שברגישות ובנחישות, התכנים הרגשיים עומדים כאן במקום הראשון. בעיני הוא הומניסט. זה לא פותר אותו מלהביט במראה ולשאול מה הלאה, לאתגר את עצמו עוד יותר, להעז, לדחוף את הטווח הבטוח, כי לבחור הזה יש כשרון.

[ad]