על הבמה הופיע אנסמבל מובחר בן חמישה רקדנים ובהם דניאל גור, רומי כהן, אורי מבזבז, נעם סרוק ואור ששי.
לדדון רקע עשיר כיוצר הפעיל במספר דיסציפלינות וועבודתו הכוריאוגרפית הנוכחית היא, אולי, המרשימה שבהן. כוחה נובע מהתעקשותו על חיפוש עומק, על שימור אווירה מינורית ייחודית ועל משקל סגולי מופק- תכונות המבדלות את עבודתו מזו הראוותנית יותר,הנמצאת לא אחת בזירת המחול העכשווי.
גישתו של דדון מבוססת על איתור מקורותיה הראשוניים של התנועה ועל פירוקה למרכיביה. כל צעד נדמה כמי ששואף לפגוש את החומר הבסיסי, ראשוני, ובאמצעותו לאפשר לרקדנים להתעכב עלאופי הפסיעה, לבחון אותה, כמעט לרחרח אחר מקורותיה. כך נחשף בהדרגה מארג המורכב מתתי-מרכיבים, שכבה על גבי שכבה, עד שהתנועה עצמה הופכת לחומר הנחקר על הבמה.
העבודה נפתחת בתמונה שכולה עונג ובה דמות אפופת ערפילי משוטטת ביער הזוי, מוקפת באור מסונן של רום עלות השחר. בתמונה הזו יש דבר המבטא משהו סודי ומופלא. הדמות רוקדת סולו מעודן כיריעת מוסלין דקיקה- שקופה ושברירית- וגפיה הארוכות השלוחות בגמישות מבטאות מעין פרולוג להמשך.
עם כניסתה של הרקדנית הבאה מתעשרת התמונה ומנעד התנועות המתרחב מתחיל לרמז על סקיצה, על שרטוט בעל כיוון/כוונה ומבלי להצהיר עליו, מתגמש דימוי מנותק משהו מהמציאות שמרמז על סוס אציל, הנסתר בין חרכיו של עולם קדום וראשוני.
כאן מתגלה אחת מסגולותיו של דדון. היכולת לנווט בדיוק רב בין מרכיבי הדימוי המדומיין לבין ההתממשות הבימתית של הרקדנים מבלי להכריע ביניהם. כל פסיעה נבדקת. כל שינוי במנח אברי הגוף מקבל משקל, התנועה אינה ממהרת להגיע לתוצאה אלא משהה את עצמה בתוך תהליך ההתהוות.
מעטות הן עבודות המחול שדורשות מן הצופה נשימה ארוכה למדי, מבלי לאבד את האנינות ואף לא את הסבלנות. אצל דדון, ההשהיה אינה אמצעי, אלא חלק בלתי נפרד מן השפה
אוצר התנועות מתבסס על קוד ההולך ונוצר בחלל עמום, תוך ויתור מודע על אפקטים ראוותניים. מתוך האפלה הנוכחת לאורך הערב, קרב צל ההולך ומתבהרככל שדמותו של הסוס האציל מתגבשת. אופי צעדי המבצעים, מנח הזרועות המוצלבות, ההישענות קדימה של הגוף הכורע מטה מעל רגלו- כל אלה מצטרפים למערכת תנועתית מדודה, שבה הנשימה מתארכת והתנועה מתעצמת דווקא באמצעות האיפוק.
גם החלל המוגבל נעשה שותף פעיל ליצירה. הקיר האחורי המחורר, האור החודר מבעד לפתחים והאנסמבל הנחז בחומריות המרחב, מייצרים יחד קומפוזיציה שבה אין רכיב מיותר. לכל פרט יש תפקיד. לכל פרט יש תפקיד: הגוף, האור, החריכים 'בקיר', הצל והסאונד- כולם מצטברים למרקם אחד. מעליהם נפרשות רצועות שלל רעש לבן, תובעני, ומתמשך ואלה מעמיקות את תחושת המתח וההמתנה.
ואז, כמעט ללא התראה, חודרת אל השקט תנועה יתר חדה. המתח שכבר היה תלוי באוויר מתכנס אל רגע אחד, והנשימה- שלנו ושל הרקדנים- נעצרת.