להקת המחול אלוין איילי ( ארה'ב), תכנית ב'. המשכן לאמנויות הבמה, ב-9 לספטמבר.
בתכנית: 'Firebird', ( 1970) כוריאוגרפיה מוריס ביז'אר, מוסיקה- איגור סטרוינסקי. 'Golden Section' , (1983 ) כוריאוגרפיה טווילה ת'ארפ, מוסיקה- דייויד ביירן. 'Reflections in D' (1962 ) כוריאוגרפיה: אלוין איילי, מוסיקה- דיוק אלינגטון. 'Revelations' (1960 ), כוריאוגרפיה : אלוין איילי, מוסיקה – גוספל, עממית.
אורה ברפמן
עברו די הרבה שנים מאז שלהקת אלוין איילי ביקרה בישראל. השנה, שנת יובל ה-50 להקמתה, באה הלהקה לישראל במסגרת סיור בינלאומי מקיף וכאילו מאומה לא קרה. להקת אלוין איילי נמצאת בקפסולת זמן משלה על הנפלא שבה, על תרומתה היסטורית למחול ועל נוסחאות התמהיל הרפרטוארי שלה שיש בו נוסטלגיה בכמויות, רגשנות ומחול מאתגר יותר או פחות מבחינה טכנית, אבל לעולם לא מרגיז, לא מאיים. נעים לאוזן ונעים לעין, מתאים לכל המשפחה.
הלהקה הזו היא אחת המצליחות בארה'ב ואחת המסיירות ביותר. הסחורה של איילי ( שנפטר מאיידס כבר ב- 1989) עדיין נחטפת כלחמניות טריות, בהתחשב בכך ששתי היצירות בתכנית ב' הן משנות השישים המוקדמות- מדובר בנס קולוסאלי. השרדותם היא תופעה בזכות עצמה, מה גם שלא מעט מיצירותיו של הכוריאוגרף הנערץ, הן בינוניות במקרה הטוב, ממוחזרות מבחינה תימטית, מבנית ומבחינת אופן השימוש בלקסיקון התנועה המזוהה עם עבודותיו.
אחת ממטרות הלהקה מאז הקמתה, הייתה להגיע לקהלים חדשים ורחבים, בעיקר לאוכלוסייה האפרו-אמריקאית שהודרה מסיבות סוציו-אקונומיות מהיכלות המחול האמנותי האליטיסטי משני עברי הבמה. בסופו של יום, איילי יצר תאטרון מחול שהוא הכי אמריקאי שיש. מחול שמחובר למקורות התרבות האפרו- אמריקאית ומשם למוסיקה השחורה, שאומצה על ידי המיינסטרים חוצה-התרבויות, בין אם זה גוספל, נשמה, בלוז או ג'אז.
ואכן, פאר יצירתו- 'התגלויות', חייבת את הצלחתה האדירה למוסיקת הגוספל מפילת החומות. מוסיקה שיצאה משורת מקהלות הכנסיה לעבר אולמות הקונצרטים וגם שם מכניסה את שומעיה לאקסטזה, בממפיס, כמו בתל אביב, אמש.
את התכנית פתחה יצירתו של מוריס ביז'אר 'ציפור האש' מלפני כמעט 40 שנה, מלווה בסוויטה של סטרווינסקי באותו שם. בתחילה, גוש מלוכד של רקדנים בלבוש אפור נע יחד כיצור ענק עם לב אחד, כלהקת צפורים. את ציפור האש המתגלה זוהרת בבגד לייקרה אדום , כאילו נולדה מהלהבות, מגלם רקדן גדול מידות, חזק, אבל חסר זרימה ואלגנטיות בלטית שהם מדרישות התפקיד.
זו לא תהייה הפעם האחרונה בערב שהתגנב לו חשש שקבלנו מחליף במקום הדבר האמיתי.
מכל מקום, 'ציפור האש' שייכת לקו אמנותי המאדיר ומהלל את הגוף האנושי, במיוחד הגוף הגברי. ביז'אר, תוצר של עידן אסתטיציסטי במחול המודרני, תמיד ידע להשתמש ביד אשף בתנועה ובקומפוזיציה כדי ליצור מתח עצום על הבמה, תוך שימוש במבנים מוגדרים, שאותם ניהל ביד רמה, ושיאם ב'בולרו'. מבחינת התפתחות המתח והמסתורין, הוא נותן פייט מעולה לסטרווינסקי. מבחינה דרמטית הוא נצמד להישגים דרמטיים מבוססי-צורניות שקלים להכלה וויתר על המורכבות המקצבית והטונלית שמספק לו סטרווינסקי.
טווילה ת'ארפ, הכוריאוגרפית האמריקאית הפורה והמעניינת בחרה במוסיקה המרתקת שמבוצעת על ידי יוצרה- דיוויד ביירן. ת'ארפ העניקה ללהקה את 'Golden Section' (1983 ) שמהרבה בחינות הייתה עשוייה להיווצר שלשום. בעבודה הדינמית, ולעיתים ירטואוזית, משתתף אנסמבל של 13 רקדנים שנדרשים לדיוק מושלם ומתוזמן של בנייה ופירוק מבני המשנה ונראה שהם נהנים במיוחד מביצוע לקסיקון התנועה העשיר של ת'ארפ. זו עבודה אנרגטית, קולית וסקסית שבנויה מפרטי פרטים שמאפשרים לרקדנים לזהור.
היצירה השלישית בערב- 'Reflectios in D' (1962 ) הוא קטע סולו מוקדם של איילי שנעשה שנתיים אחרי 'התגלויות' וריח המיחזור הולך לפניו. הרקדן מבצע את העבודה במרחב אישי אינטימי במרכז הבמה, מרוכז בתחושותיו, כאביו, ורגישותו המופגנת. איילי לא בחל מעולם בשימוש בהבעות רגשניות שהשתלבו להפליא בשפה התנועתי הכוללת מחוות גוף רבות שמחצינות רגשות כגון טורסו פועם, ידיים פשוטות אצבעות במחווה זעקה, נפנוף זרועות וכו'. המוסיקה הנפלאה של דיוק אלינגטון מאפילה על המחול הנאיבי שלא ממש שורד היטב את תמורות הזמן. הרגשנות הסנטימנטלית הזו מאפיינת את מרבית עבודותיו של איילי והיא אף התשתית של ה'אני אמין' האמנותי של איילי, זה שהעשיר אם עולם המחול עם העבודה המבריקה: 'התגלויות'- Revelations , (1960 ).
על יצירת החותם של איילי, המבוצעת בכל הופעה והופעה, אין להכביר מילים. מן הסתם זו היצירה שראו הכי הרבה צופי מחול בן זמננו ואנחנו מדברים על מיליוני אנשים. עוד לא פגשתי מישהו שלא התאהב בעבודה בחמשת העשורים האחרונים בהם היא מבוצעת ללא הרף. דורות של צופים מגלים את 'התגלויות' ונשבים בקסמיו המכשפים של המחול לצלילי שירי הגוספל .
רב הקטעים זכו לביצוע סביר, וביצועם משני לתמונת הבמה, ראה . Wade In The Water האכזבה הגדולה הייתה בסולו I Wanna Be Ready שביצע רקדן צעיר שבאמת עוד לא היה מוכן.
נא לזכור כי כל רקדן שנשאר בלהקה עשר שנים, ירקוד את התגלויות בממוצע כ-1200 פעמים. זו כנראה הסיבה שבחלקים מהעבודה נדמה שלא כל הרקדנים נתנו את כל מה שיש להם. לראייה- קפיצת המדרגה האנרגטית תוך ביצוע ההדרן שהלהקה נתנה ( כדרכה) לקהל הנלהב שמלא את המשכן עד אחרון הכסאות ביציע העליון.