צילום: ארהל'ה הצמצם הבוער. עידית הרמן-התפוזים
במסגרת חמש בכורות שמעלה תאטרון קליפה, באוצרות עידית הרמן, המנהלת האמנותית של התאטרון, מעלה אריאל ברונז מופע יחיד. במהלך השעה מעלה הפרפורמר מהלך ערמומי חתרני. בשלבי ההתחלה הוא מגלם צעיר מאופק ודי חלקלק, משהו דמוי סרסור שמתחזה לחנון לא מזיק. הוא לבוש בחליפה בהירה ונעליים תואמות, כותונת בגוון מעט יותר כהה ועניבה בגוון תכלת כסוף. בנסיבות מסוימות אפשר שיראה כחתן ביום חגו. 
על הבמה נטועים בעציץ שני עצי תפוז ( פלסטיק) ועל השולחן קערת פירות עמוסה בתפוזים טריים, סכין כבדה והמון דגלי כחול-לבן.
הוא דן בדברים די קונצנזואליים, זהו 'המעלה' שליח מטעם עצמו שמתכנן לנסוע לניו זילנד ולשכנע יהודים לעלות לישראל.עושה רושם שיש לו סיכוי. שפת הגוף משדרת רבדים נוספים שמעלים סברה שלא הכל נחשף. וזה די משעשע.
עד מהרה נחשף אריאל החצוף והבועט שפגשנו בכמה הופעות קמע בפרוזדורי תיאטרון אחר בדרום תל אביב. בשלב המעבר הוא פושט בגדיו מאחורי שיח התפוז ומכסה חלציו במגבת בעלת הדפסי שטרות דולרים. בחירה הולמת כמובן. על נעלי עקב מנצנצות ובחצאית ורודה זערורית של ילדות בחוג ריתמיקה, הוא מפזז בעוז ומספר על חפוז עם חבר ערבי בפרדס- חפוז, תפוז, הבנתם?- סצנה שבמהירה התדרדרה ללב הסכסוך וברוח הזמן, מתגאה איך הכה והשפיל את מאהבו לשעבר. בטח לשעבר. מי לא יחליף חברבורותיו לאור קריאות ההמון לצאת גבר ול"נטרל" כל מה שנקרה בדרך? 
ברונז לא מוותר על עינטוזים ברוח קלישאית של ריקודי בטן, עטור במטפחת מטבעות, או על שיעור התעמלות שהוא מעביר לשני מתנדבים מהקהל שמחד הוא מגחיך אותם ומאידך, גם את עצמו. אין ספק שיש לבחור מה לומר ויש לו חוש שעוזר לו ללוש מילים ולהשתעשע בצלילי השפה העברית למטרותיו ואת זה אנחנו שומעים תדיר בחרוזים משעשעים וחריפים שהוא שוזר. הוא מספר על מעלותיה של ירושלים, כלילת השלמות, שלא ניתן להתחרות בהן ועל כן, הוא יורד נמוך, דרומה, ושר על ים המלח: "ים המוות-ימבה מוות, ים המוות הוא חיינו-ימבה מוות הוא…" ושתי הגרסאות נמסות זו לתוך זו.
במופע מצטייר ברוז כנבון ופקוח עיניים, חריף וחצוף שלעתים דחפיו דוחקים בו להקצין. אני לא מדברת על חציית גבולות מבחינת התכנים, כי כמעט ואין דבר כזה באמנות. אני מדברת על חוש פנימי של מידה נכונה ומדויקת שבאה בשליטה ומתוך הכרה צלולה. לפעמים היה נדמה שברוז, שמטפס על כתפי הקהל וצועק ממרחק אפס באוזניו כדי שיקשיבו לו באמת, מאבד שליטה, או נכון יותר-פרופורציות, ובעצם באופן הפוך, ימצא כי אם כי התכנים מהדהדים נכוחה, הרי שהאזניים נאטמות.