צילום: רוסלו שמריה
תמר בורר, מבכירי היוצרים העצמאיים ובין הוותיקים שבאמני תיאטרון התנועה. בעבודתה הנוכחית היא מבססת עוד יותר את שפתה הייחודית שנבנתה נדבך על גבי נדבך במהלך שנים. שפה שהולכת ונעשית צלולה וממוקדת ונזקקת אך במעט לאביזרי במה שנבחרו בקפדנות יתרה כדי לאפשר לה לבצע את העבודות למרות המגבלה הגופנית שבעקבותיה איבדה בורר את היכולת לעמוד וללכת, בראשית הקריירה שלה כרקדנית.
'הכל הבל', היא עבודה שנקודת המוצא שלה נשענת על פסוקים נבחרים מקהלת ומ'שיר השירים' . הטכסטים הללו מלווים את מרחבי הביטוי הפיסיים ומבססים את התכנים שעליהם נשענת היצירה, מבלי שיכפו עליהם מחוות צפויות ויפצחו את צפני השפה ובכך יפשטו את מסריה.
בורר מצליחה לשלב רובד רוחני בעל תום, יחד עם מסתורין שמעלה ניחוחות פולחניים מרומזים. הטקסיות קרובה ברוחה ובגילוייה לבוטו הוותיק, הישיר, שלו הקדישה בורר חקר ממושך.
על המסרים הנלווים ליצירה כותבת בורר בהקדמות לכמה מעבודותיה. כאן היא כותבת: "הכל הבל היא יצירה העוסקת במקומו של ה"הבל" בחיים. הבל הוא: נשיפה, דיבור, אד העולה מהפנים ויוצא החוצה, כמו גם : דברי שטות, ריקנות, אבסורד. קהלת רואה את הבל כפרויקט בפני עצמו.
הפרויקט אינו רק רעיון הרוח, אלא המעשה, הבאת הדברים לכדי אובייקטיביות, הפיכת דבר שהוא מילה, מחשבה, לדבר שהוא חפץ, עצם, מופע: מעשה יצירה שאפשר לחתום עליו.
בלב העבודה מייצג ההבל את היותנו בני חלוף, ומתוך כך, את חשיבות מיצוי הזמן על ידי בחירה בעשיית טוב".
יכולתה לתאר במילים את מרכיבי העבודה, את התהליך, את ההקשרים והסמלים, מנגישים את היצירה לקהל רחב.
בכל העבודות קיים מימד אסתטי מוקפד וגם הפעם הבחירה היא דרמטית בשחור לבן ואדום לוהב. מעל החלל תלוי ספק עכביש ענק או תמנון אדום שזרועותיו קשורות לתקרה וגופו תוחם את משטח הלינוליאום הלבן שעליו מתנהל הריקוד. את סימליות הדימוי יתרגם כל צופה ומטענו האישי. לאורך הערב מלווה אותה טניה פלזנר שלה נוכחות נעימה ביותר. היא לבושה שמלה ארוכה שחורה ומתנהלת באיפוק בעוד היא מלבישה את בורר בתלבושות רוויות בעודפי בד שמשווים לבורר ממד מיתולוגי סוריאליסטי, בדומה לבת הים ומשכיח את הסיבות הפרקטיות שהובילו לבחירות העיצוביות. אלה משרתות אותה נאמנה ומצליחות להטמיע רושם רב. בתמונה אחת, בורר עטויה בגד עתיר בד אדום כדם, העוטף אותה בשכבות , משתרך אחריה ומאריך את הגוף לממדים מדומיינים. בתמונה אחרת היא יושבת עטופה יריעת לבד רך צמרי ולבן המכסה את כולה למעט העיניים והמצח, היא נראית כמו הזקנות הסטואיות בתרבות הקוטב הצפוני שיושבות על מזחלת בדרכם האחרונה, בהשלמה מלאה.
בורר, כבר לא ממש צעירה, אך נראית בת בלי גיל, אישה יפה ואצילית עם תווי פנים חזקים שבמפתיע, הרשתה לעצמה לחייך הרבה יותר מהרגיל ואף לצחקק ולשלוח מבטי פלירטוט.
יש לה נוכחות בימתית מרשימה מאין כמותה ויכולת לחשוף פנים חדשות בכל פעם. היא אמנית בשלה ועמוקה, כל זיע נעשה בכוונה גדולה ומדויקת. היא הכוהנת הגדולה, היא ילדה קטנה בודדה שמבדרת עצמה בהרקדת אצבעותיה, היא האישה הצעירה המרחפת בספירות פואטיות-הגותיות כשרגליה נטועות באדמה.