תמונות- :  צילומי צבע לפרומו- טניה מכר. בגדי מופע- תמי וייס.

תיאטרון קליפה מוביל מהלך שמסמן, כך נראה, שינוי בדרכו ושם דגש בעונה זו על אוצרות יותר מאשר על יצירה מקורית.  בחודשי ספטמבר-אוקטובר עלו חמישה מופעים של יוצרים המזוהים עם  תיאטרון קליפה לצד אמנים נוספים. ראיתי רק שלושה מופעים מתוך החמישה, אבל כבר התרשמתי שנעשו בחירות מעניינות שמפנות זרקור לעבר יוצרים מוכרים יותר ומוכרים פחות, שבכולם היה עניין רב. במיוחד התרשמתי מעבודתו של דור ליברמן 'לא רך ולא קליל' והנה התווספה גם העבודה המיוחדת של קזויו שיונוירי ועודד צדוק.

הפעם על הבמה זוג רקדנים המזוהים עם קליפה, שיונוירי וצדוק. זו עבודתם הראשונה למיטב ידיעתי, שהיא באורך מלא. כל חומרי העבודה לקוחים מחיי היומיום שלהם כזוג. בין המטלות הבנאליות והייחודיות שלהם, נותר מעט מקום לתהיות על משמעות הדברים, אם בכלל. השניים, פרפורמרים בעלי אנרגיות ונוכחות יוצאת דופן – בעבר כיניתי את הליכה על הקצה שלה-קאמיקאזית- רקחו את החומרים כביכול הכי יומיומיים וצפויים והגישו אותם על מגש של שני גופות רוטטים, בהומור היסטרי שמצליח לשמר טוב טעם, חוש תזמון נדיר ועל מבע אמנותי  חודר, מהודק וקונסיסטנטי, כמו שרק אמנים בשלים יכולים לעשות.

השניים לבושים בבגד צמוד בצבע עור שעליו סרוגים בהגזמה קלה אברי המין של שניהם; שדיים וואגינה לקזויו שיונוירי ופין וזוג אשכים שנראים כעבודת מקרמה, לעודד צדוק.

על משטח הלינולאום הלא גדול מסמנת התאורה אזורי מחייה שונים. מטבח בפינה שמאלית-קדמית, מקלחת צרה ליד העמוד, אסלה-לא רחוק משם, חדר שינה בפינה ימנית קדמית. השניים גומאים את המרחק המקובל באמצעות הצרת הצעדים וכך הם נחפזים מאזור אחד לשני בצעדונים זריזים קטנטנים שמתחברים לאופן שבו שחקני תיאטרון יפני מדדים בזריזות מאופקת על סנדלי הכפכף הקשיחים והמוגבהים שלהם. כאמור, כאן כל המהלכים הנרטיביים מתבטאים אך ורק באמצעות הגוף ללא אביזרם או סט. התנועות קטנות וצפופות ביותר, המעברים מתרחשים במהירות הבזק; רגע היא מתקלחת במשנהו הוא משתין באסלה ושניהם אחד אחרי השני מתרווחים כדי לראות טלוויזיה ומוצאים עצמם מחליפים תחנות בטירוף, פעילות שמובילה אותם הלאה בדרך הקצרה ליחסי מין חסרי מנוח ומרובי תנוחות. חלקם וודאי נלמדו מסרטי פורנו.

לאורך כל הדרך אימצו קזויו וצדוק כמה מניירות יעילות במיוחד, החל מסדרת מצמוצי עיניים ושפתיים כפייתיים וכלה במשחקי הפעלת בהונות רגליים או קצות האצבעות, פעולות התואמות את קצב שירת הגוף המואץ כאילו חייו תלויים במהירות שבו תבוצע שיגרת השבוע וזו אמורה להתכווץ כולה לשישים דקות באמצעות מנגנון fast forward  חסר רחמים, שמנתק אותה ממחוז הריאליה ומשווה לה אופי של סרט מצויר. .

תקצר היריעה מלמנות את מלוא עלילותיהם של הזוג, שאפשר לתארם במילה אחת- שיגרה. שיגרה שמבססת את הזוגיות ובה בעת מאתגרת את היחסים. זו שפועלת מתוך אנרציה, אבל חוסה בצלו של המוות, כאופציה ריאלית, המקובלת בטבעיות על שניהם.

זו עבודה ראויה לכל שבח, מהנה ביותר. עבודה שגרמה לי לרצות לראות כבר את עבודתם הבאה.

היצירה זכתה לצוות תומך מצוין: מוזיקה וסאונד של יוני טל, תאורה של יניר ליברמן ועיצוב תלבושות של מוריאל דג'לדטי.