צילום: רגינה ברוקה

אם כי שם העבודה החדשה של שרון אייל OCD מתייחס לתסמונת כפיה טורדנית קשה, דווקא בעבודה זו מצאתי פריצת דרך בעבודתה של אייל והתרחקות מכמה מאפיינים כפייתיים שדבקו בעבודותיה בעקשנות, והטרידו אותי בעבר, עד כדי ריחוק.

דווקא בעבודה זו, במסגרת מאופקת של שישה רקדנים בלבד, השתחררה אייל  מנוסחה שהאמינה כי דרכה תוכל להביע את עצמה, של גושי אוניסונו מלאי חימה שתפקדו לעתים כגוש הומינואידים המונע על סטרואידים וטסטוסטרון וחיפו על הפן האינדיווידואלי שמגדיר אותם. כתוצאה מתהליך מאד חיובי, שפתה התעשרה, ופינתה גם מקום לאותן דקויות אנינות שמרבדות עבודה ומעלות אותה מדרגה או שתיים.

העבודה מתחילה בסולו מהפנט בעל אנרגיות אצורות על במת מחסן 2 המוארת ברגע זה רק ברבע הקדמי-שמאלי שלה. רקדנית נעה בדייקנות, שולחת קדימה רגל גרובה שחור אל הרצפה באופן ששף מדייק את כניסת הסכין בשעת פילוט דג סול. הגמישות, הנחישות, פיתולי הגו ועצמתה ממגנטים אליה מבט ממוקד לחלוטין. הגוף מלא תשוקות מבלי לטרוח להבליט אותם ובזה עצמתו. זהו גוף בשל ומיומן להפליא ופועל בצלילות בלי קיצורי דרך.  טווחי התנועה לקוחים באופן ברור משפתה של אייל ברגעיה היותר מרשימים, אבל כאן, בקונטקסט הזה, הם מרתקים.

 כבר בשלב זה ברצוני למנות את כל המשתתפים, משום שכל אחד ואחד מהם הותיר רושם משמעותי: רבקה היטינג, מריקו קאקיזאקי, ליאו לרוס, גון בירן, קרן לורי פרדס, ודאג  לת'רן. לכל אחד מהם היה מקום משלוף זמן משלו, תרומה משלו ואישיות משלו ואין דבר מרתק יותר מזמן איכות, בתוך עבודת צוות.  

תמונה אחת צפה בהקשר זה, תמונה בה שני רקדנים אוחזים ברקדנית מתוחה כקרש בתנוחה אלכסונית. קצות בהונותיה מתוחות ונדמות כחודו של כידון בזמן שהגברים מובילים אותה לפגיעה ישירה בגופה של הרקדנית שממשיכה לבצע את הסולו שלה.  המפגש הטעון הופך במהרה לדואט של למידה, קבלה והיפתחות.

במהלך הערב מתחזת התחושה שהרקדנים היותר בולטים הם אלה הבוגרים יותר. יש בעבודה, וזה לגמרי לזכותה של הכוריאוגרפית , איכויות שאולי רק איפוק- וזה בהחלט לא אומר ביצועים טכניים פחות תובעניים-  וניסיון יכולים להשיג.

אייל מסבירה בהודעה לעיתונות כי הרעיון צמח בעקבות התרשמות עמוקה משירים של ניל הלבורן (Neil Hilborn )שהדהדו בה וכך אמרה: " זה לא בא ממקום שאני רוצה לעשות משהו עצוב, אבל משהו שאני צריכה להוציא ממני, כמו אבן אפלה שיושבת לי בחזה". מילים אלה, מבטאות  אולי את השלב שבו היצירה בוקעת ממקום משמעותי, לא ממאמץ להרשים או להסתיר אלא מניסיון לדייק קשב פנימה.

שרון אייל הייתה מהרקדניות הבולטות ב'בת שבע' וזכתה לתמיכה ועידוד בדרכה כיוצרת על ידי נהרין. גם כאשר התנתקה מהלהקה ויצאה לדרך עצמאית ולקחה אתה קבוצה קטנה וחזקה מרקדני הלהקה, נהרין איחל לה רק טוב. לטעמי, זו עבודה ראשונה שבה אייל מציגה בגרות ועומק באופן שלא נכחו בעבודות קודמות ואין תענוג גדול מכך.

ברור כי יש לשבח גם הפעם ובמיוחד הפעם את המוסיקאי אורי ליכטיק שהיטיב לתמוך בבניית האווירה הנכונה וכן את מעצב התאורה ת'יירי דרייפוס.