צילום: מאיה אילטוס, אייל לנדסמן

להקת 'הבלט הישראלי' מנסה להתאושש מתקופה רצופת זעזועים בעקבות חילופי הנהלות אמנותיות מאז שברטה ימפולסקי, מייסדת הלהקה הוותיקה, התבקשה לסיים את תפקידה לאחר 45 שנות פעילות. הגוף המנהל התלבט רבות בטרם מינה את עידו תדמור לתפקיד ותמך בו ובאג'נדה האמנותית שלו בפומבי. תדמור, עסק בניסיון להצעיר את הקהל ולידד את הלהקה שהרפרטואר שלה נתפס כמיושן ובעל רמה לא מספקת. הוא ביקש לתת במה גם ליוצרים ישראלים צעירים ולתפיסות מחול עכשוויות יותר לצד שימור הבלט הקלאסי. במסגרת מדיניותו זו אכן התקיימו תכניות שמשכו קהל ותשומת לב, כמו עבודותיו של היוצר הישראלי הבינלאומי איציק גלילי שאתגר את רקדני הבלט בגישתו הייחודית.

                 אלא שמסיבות שונות לא שררה תמימות דעים בין תדמור, המנהל האמנותי, לבין ההנהלה ותדמור נאלץ לעזוב את הלהקה בטרם הספיק להשלים את תכניותיו. שוב נוצר ואקום. שוב עבר זמן רב עד שההנהלה ראיינה מספר מועמדים, השהתה את החלטתה שוב, עד שבחרה במאטה מוראי כמנהל אמנותי ולצדו ברקדנית לשעבר נינה גרשמן. העדפתו של מאטה מוראי על פני מועמדים אחרים, חלקם בעלי ניסיון ידוע ביצירה וניהול להקות , תבחן בשנים הקרובות כשיתברר לאן מועדות פני הלהקה.

הבחירה ב'ריימונדה' , בלט מהמאה ה-19, שיצר פטיפה, אחד היוצרים הפוריים וכנראה החשוב של הבלט הקלאסי הנראטיבי ( וביניהם: אגם הברבורים, מפצח האגוזים, היפהפייה הנמה,  דון קישוט, פאקיטה,  אם למנות רק חלק קטן מעבודותיו)  היא כרטיס הביקור הראשון של מוראי ובחירה די מעניינת. ראשית, למיטב זיכרוני, בלט זה לא הוצג בארץ ושנית, יש בו הרבה מעמדים קבוצתיים, חלקם בעלי אופי פולקלורי, שאתם קל יותר להתמודד, ובה בעת יש יחסית מעט תפקידים ראשיים מורכבים במיוחד, כמו ב'אגם הברבורים' או ג'יזל, לדוגמא.

יש לא מעט הסבורים כי בלט זה לא זכה להימנות עם צמרת הבלטים הקלאסיים החביבים ביותר  בשל אותם מרכיבים שמנינו בפסקה הקודמת. הוא ארוך יחסית- במקור בעל שלש מערכות וארבע תמונות. כאן קיבלנו בלט בן שתי מערכות ואולי אחד מהבלטים שאינם מהיותר מעניינים מסוגו. לא אחת הוא אכן מבוצע  בגרסה מקוצצת שמסתמכת על המערכה השלישית או אף למטה מזה.

אז איך היה?

להפקה כולה יש לא מעט נקודות זכות. ניכר כי הושקע הרבה מאמץ להגיש לקהל מוצר נאה שמבקש להידמות למה שמצפים מבלט קלאסי; במה נאה, תלבושות יפות, קבוצת רקדנים גדולה וסולנים בעלי יכולת. בפועל, למרות לא מעט נקודות אור בכל אחד מהמרכיבים, הסך הכל לא ענה על הציפיות.

ההפקה בחרה להשתמש במסכים מצוירים של תפנים הארמון, אלא שהמסך בגווני סיינה מעושנת נראה דהוי ובמקום להאיר את הבמה והצית את הדמיון, הוא היווה רקע חוור לתלבושות הצבעוניות ולחן הנעורים של הרקדנים ואולי מוטב היה לוותר עליו. גם עיצוב התלבושות לא היה אחיד ברמתו  ונע בין תלבושות מקסימות, לדוגמא, הטוטו של ריקוד זרי הפרחים והנשף לבין מחולות אחרים שזכו לשילובי צבעים נעימים פחות ומעוצבים בפשטות יתרה. 

נראה כי העבודה על הבלט לא תמה, במרבית התמונות- גם בעבודת הלהקה וגם בתפקידי הסולנים-   הביצוע לא היה מדויק ומהודק כמעט בכל מקרה.   ביצועי הסצנות מרובות המשתתפים היו כבדות ורמת הביצוע לא הייתה אחידה ונותר להשיא מבט לעבר הסולנים. בתפקידי סולני המשנה, היו כמה מעמדים נאים, אם כי לא באופן גורף. לצערי גם הסולנים הראשיים לא תמיד עמדו במשוכות הטכניות, הן בסיבובים חלשים ולא יציבים על פוינט – ואני לא מדברת על התקלה בעלייה לפוינט של נועה כהן בתפקיד ריימונדה, שזה יכול לקרות .

תפקידו של ז'אן דה בריין, נסיך חלומותיה של ריימונדה בביצועו של איוואן טראקנוב, היה מאד אנמי וחסר ברק. לודוויג איספיריאן בתפקיד עבד א- רחמן, מחזרה הנלהב של ריימונדה, הסתמך על כמה קפיצות סיבוביות חוזרות ותנועה אקספרסיבית בכפות ידיים פתוחות. את כל אלה הוא ביצע בביטחון ניכר ותענוג רב. על פי תגובותיו הנלהבות של הקהל- הוא זכה בכל הקופה, בעלת משקל קל ככל שתהייה.

על פי התכנייה עבדו על ההעמדה והשחזור ארבעה ובהם שני מנהלי הלהקה וכן קלייר בייליס נגר ויוליה לוין. לא מן הנמנע שאם יתגייסו כל האנשים המוכשרים האלה וימשיכו לנקות, לחזק ולהדק את עבודת הרקדנים, יזכה הקהל לגרסה מצוחצחת בהרבה.  בשלב זה, הלהקה לא נראית בשלה להעלות יצירות קלאסיות ברמה שתצדיק את האספירציות שלה ושלנו.