צילום: באדיבות יח'צ

 להקת הבלט הלאומית של אורוגוואי קיימת כבר שמונים שנה ובחמש השנים האחרונות מנהלה האמנותי הוא חוליו בוקה, רקדן בלט קלאסי בעל מוניטין בינלאומי, מכוכבי ABT ,רויאל בלט ולה סקאלה.

בערב הראשון של הלהקה בהיכל האמנויות בהרצלייה, פגשנו בלהקה מגובשת שזוכה לטיפול מקצועי קפדני. הלהקה הציגה רפרטואר שמרני אמנם, אך רובו –למעט החלק השלישי- נבחר בקפידה והציג את אופייה, כלהקה ממסדית השואפת למצוינות.

 את הערב פתחה הלהקה עם היצירה היפהפייה 'ללא מילים' של נאצ'ו דואטו  ( 1981), המורכבת בעיקר ממבנים אינטימיים של טריו ודואטים ובוצעה בטוב טעם על ידי שמונה מרקדני הלהקה. אם כי טכנית, יש הבדלי מיומנות בין הרקדנים, ניכר שהכנת הקבוצה נעשתה בשקדנות ובטעם אנין שראוי ליצירה מעודנת זו. סגנונה המודרניסטי של העבודה מרוחק אך במעט מהסוגה הניאו קלאסית ושרתה כמתווכת בינה לבין המחול החדש, זה שנהגו לכנות 'בן זמננו' לפני עשרים שנה.  מסלול זה הניע את המחול המיינסטרימי קדימה מבלי לעבור מהפכות נועזות יותר, כאלה שראינו במסלולים מאתגרים יותר בעשורים המקבילים.  עם זאת, ראינו שהקומפוזיציות הפיוטיות והרגישות הנשענות על איכויות פלסטיות , מעניקות לעבודה תוקף גם מנקודת זמן הווה.

הביצוע לכוריאוגרפיה המקסימה של נאצ'ו דואטו, למוסיקה של 'שירים ללא מילים' מאת שוברט, היה מכובד, מוקפד ומטופל היטב וניכר שהרקדנים היו מחויבים לגמרי. במובנים מסוימים, זו להקה אזורית- בדומה ל'בלט הישראלי'- , אך מסוגה, היא בולטת ביכולתה להוציא את המיטב באמצעים העומדים לרשותה בעבודות מסוג זה.

הבחירה בעבודה 'אדג'ייטו' ( Adagietto מתוך הסימפוניה החמישית של  מאהלר) שיצר אוסקר אראיז (1971 ), יליד ארגנטינה ואחד הכוריאוגרפים הבולטים ביבשת הדרום אמריקאית, חיזקה את הקו האמנותי שמוביל חוליו בוקה, כנראה. זו יצירה למוסיקה עילאית שנתפרה על ידי כוריאוגרף מיומן מאד, מקורי לזמנו, בעל רגישויות מעניינות לחלל ולזרימה באווירה בעלת מאפייני אווירה דומים לקודמתה.

את הערב חתמה 'מחרוזת דון קישוט' שעיבדו סילביה בזיליץ וראול קנדל בעקבות פטיפה.  בעבודה לקחה חלק קבוצה גדולה של משתתפים. מרבית המשתתפים היו בתפקידי קורוס ומיעוטם סולנים שאמורים היו להיות בעלי רקע חזק מספיק לביצוע דרישות בלטיות. אמש,שרקדו בתפקידים הראשיים  מריה קוטרו בתפקיד קיטרי וגוסטבו קרווהלו בתפקיד בזיליו. שניהם חזקים ולשניהם היו רגעים נאים של בראוורה, אם כי לא הם ולמען האמת, גם לא השאר, לא העניקו  ברק ביצועי- גם ללא פוינט- שבלעדיו בלט קלאסי נראה מיותר  ומיושן עד כאב.