צילום; גדי דגון
דרור ליברמן מעלה עבודה בבכורה במסגרת חמש בכורות של תאטרון 'קליפה' שמסמנות מאמץ מרוכז להתחיל עונה שתסמן את המשך הדרך לתאטרון שאיבד השנה, את דמיטרי טולפנוב, מייסד ושותף לכוריאוגרפית עידית הרמן.
ליברמן משתלב מצוין ברוח המקום, שהוא אלטרנטיבי מבחירה, והכי קרוב בתפיסת העולם שלו לאוף, אוף ברודווי של פעם. כלומר, תיאטרון שבא לאתגר מסגרות, להתעמת עם אוטוריטות, להצית את הדמיון ולדאוג פחות ממראה מוגמר במובן המלוקק שלו ויותר לדאוג שהאמירות האמנותיות יעברו. עידית הרמן ותאטרון 'קליפה' סיפקו לו הגנה הפקתית טובה.
בעבודתו 'לא רך ולא קליל', מגיש דרור מעין יומן בעל תכנים ביוגרפים ובמקביל, אופני ביטוי שמדגישים את הקונפליקטים בחייו שאותם עדיין לא פתר עד הסוף ומסתמן, שגם לא יוכל לפתור.
מה כבר אפשר לומר על ילד בן שלש עשרה שמבקש מהקרובים שיקנו לו לחגיגת הבר-מצווה מכונת כביסה?
את הערב הוא מתחיל בתנופה, בסדרת משפטי תנועה שקבלו השראתם מתורות לחימה. האגרסיביות שבאה כאן לביטוי, תקבל יתר תוקף בפרקי טקסט שהוא משמיע ומגיב אליהם באופן פיסי, לעתים באופן בוטה ואלים. אינני יודעת אם כל הפרטים הביוגרפים שמסר מדויקים, בכל אופן, בדרך שבה הוצגו, כולל ביקורת עצמית ומודעות גבוהה, יוצרים רושם של חומרים אותנטיים של בחור שנשרט מהם לא אחת.
הסיפור בקצרה כולל ילדות בשטחים, נוער גבעות, אלימות בחוץ ובבית, עשרה אחים ואחיות, מעט מדי מרחב אישי, מעט מדי הכלה במשפחה של השונות שהובילו לנתק מהבית. שנים של עבודות מזדמנות: " אבל תמיד הייתי רקדן" והוא מדבר ורוקד במרחב הזה רווי הטקסטים, שבעונות האחרונות מגרה יותר ויותר יוצרים לדבר, אחרי שנים של שקט. תנופה שמחזקת את האגף של תאטרון תנועה ותאטרון פיזי, על חשבון סוגות אחרות. 
במקרה של דרור אי אפשר להפריד את התנועה מהמילים, הגוף שבוי של הליכים אסוציאטיביים. ירושלים ושחרור מיני הולכים יד ביד, פוליטיקה וסקס, חירות וחומות, תחושת ערך וקנאה מסותרת באחיו , נשואים כולם ובעלי משפחה והוא היחיד שאינו חלק מתא משפחתי ועדיין מחליף כל לילה בני זוג, אבל מכיר את שמות כל בני אחיו וחוזר, כמוטיב חוזר, למנות את כולם בשם. ברגע סדוק אחד, נזכר איך הצליח לגנוב חצי דקה לבד עם אמו בחדר הכביסה.
יש לו לדרור דרך מיוחדת לעשות מעשים ואחר כך להפנות פנים לקהל ולחייך בפה מלא, מחווה נערי כל כך שבא בניגוד למטען חיים שמספיק לכמה וכמה בני גילו יחד. מטען כבד. אכן, כל ההוויה אומרת אני לא רך ולא קליל. וכצופה, אני קונה את זה בתחושה שהדברים באים ממקום אותנטי, מקום שמותיר שריטות וצלקות, מקום שבו לפעמים כאב פיסי משחרר. וכך מתפרשת תמונה שבה דרור מכה חזק את החזה באגרופים ומשאיר סימני פגיעה שלא נמוגים מהר כל כך.
רק בקונטקסט הזה אפשר להבין את התמונה שבה הוא מזניק את הגוף לעבר עמוד תומך בצד הבמה ומנסה לטפס עליו ולהיאחז במשהו . הוא שב ומנסה, שב ומחליק אבל לא מוותר וכנראה לא יוותר את שיכניע את העמוד. העיקשות הזו מהדהדת לאורך העבודה. בפרק אחר של העבודה הוא נועל במפתיע נעלי התעמלות ועושה סלטה מושלמת לאחור לכבוד אחיו הבכור ונוחת על הרצפה הקשה. וכך הולך ומונה את שמות אחיו ואחיותיו מבצע לכבוד כל אחד מהם סלטה נוספת. מדבר על שניות של חשש לפני כל קפיצה ולקראת הקפיצות האחרונות, הוא נזקק לאסוף עצמו מחדש בנחישות מרשימה.
במפתיע, מסתבר שיש לדרור עוד אס בשרוול והוא שר מאד יפה מזמור תפילה ומשוחח ומתווכח ומתעמת עם התמליל של שיר על ירושלים, בעודו מאונן על הרצפה עד שמוציא את העיר ממחזור הדם שלו.
בסצנה אחרת, דרור מונה לאחור 'חד גדיא' משלו שבו כל מספר משתים ערה לאחד מבטא משהו. עשר, זה עשרת האחים, שבע, אלה שבעה מקצועות שהחליף, שש, אלה שש האצבעות ברגל שמאל, אבל כשמגיע לאחד- הוא נתקע, גם תחת עינויים הוא כנראה לא יאמר יותר- אחד אלוהינו שבשמיים ובארץ. התפקרות עד הסוף עם געגוע עד הסוף ובכלל- סוף שאחריו אין יותר כלום. חושך.
דרור מסתמן כפרפורמר חזק מאד, בעל יכולות אתלטיות ותאטרליות, שהצליח להעלות עבודה בעלת תלכיד של מרכיביה התוכניים והצורניים. היא מעניינת, אישית וספציפית באופן יוצא דופן, שמכילה מנה גדושה של חומרים אישיים שרב האנשים מחביאים בארון.
כאן, זה יצר תגובה והזדהות שקשה להתעלם ממנה.