צילום: יח'צ
דויד וומפאק ועבודותיו הם אורחים מבוקשים בלא מעט פסטיבלים, בזכות הגישה המקורית שלו לבמה, אופן תפיסת הגוף הפרפורמטיבי ושלל נושאים מלאי חומר נפץ בהשראת מעמקי התת-מודע ברמה הקמאית שמגרדים פולחן, הקרבת קרבן, הבניית תהליכי טראנס, החצנת מיניות וסוגי טאבו כולל קניבליזם. לא אחת הוא הולך מרחיק לכת ומותיר תחושה שאין לו גבולות, בעיקר בכל הנוגע לקונוונציות של אסתטיקה וטעם טוב. 
ראיתי רק עבודות בודדות שלו בעבר, אבל URGE שיצאה בשנה שעברה גרמה לי לתגובות רתיעה פיסיות, כשקבוצת הרקדנים בתפקיד חבורה שכמו ברחה מקן הקוקייה, עסקה בפלבולי עיניים, לשונות מתגלגלות כביכול ללא מודעות, עוויתות לא רצוניות ומהפה זלג נוזל צמיגי לבן שעבר שלב עיכול כלשהו, שאותו הם ירקו איש על רעהו. המשתתפים ריירו אותו לכל עבר בנדיבות והוסיפו אותו לשאר נוזלי גוף שהרטיבו את הרצפה, עליה התפלשו הרקדנים בתאווה, בגוף חשוף, בעודם הם מורחים את עצמם, כאילו בילו בבית מרחץ להנאתם.
וומפאק הוא כוריאוגרף מבוקש בקרב פסטיבלים שמחפשים חומרים שמושכים עניין ועל וואמפק קשה לומר שהוא משעמם. בדרך כלל.
פסטיבל 'צוללן' בחר בו ובריימונד הוג כי שניהם מספקים הצצה לסוג של מחול שוליים שכבר קיבל לגיטימציה והוא מקור לא אכזב לשלל דיסקורסים מפליגים , אבל כמעט ולא מיובא למסגרות מחול בישראל,בהנחה שהקהל שמרן ברובו ואינו מוכן או מעוניין לראות מסוג זה שמתחכך במחול הקונספטואלי, או הנונ-דאנסי . מעטים יחסית נחשפו , אם כי באיחור מוכר של עשור או שניים, והפכו חסידים נלהבים של מעדני-קיצון אלה שלהם שובל בריח חו'ל, מהסוג שנלך ונראה יותר ויותר בשנים הבאות במסגרת 'צוללן' ומסגרות מתחרות.
בביקורו הראשון של וואמפאק בישראל עלו שלש עבודות שלו; Viene , Batterie ו-Sacre. הראשונה 'וריד' הוא סולו בביצועה של הרקדנית הישראלית הותיקה תמר שלף, שהיא כנראה המפענחת הטובה של כוונותיו והולכת אחריו ללא היסוס. על ריצפת סטודיו 'ורדה', היא ניצבת חשוקת שפתיים, שיער מתוח, קשור בגומייה וממנו יורדת תוספת שיער ארוכה במיוחד. כל לבושה הוא שמלה מאולתרת מיריעת פלסטיק. למרגלותיה מונח בלוק בגוון בורדו כהה מבריק, כמו עוגה של חלקי כבד בקר קפואים שמוחזקים יחד על ידי חומר ג'לטיני. בדיעבד הסתבר שזו מעין עוגה עשויה סלק מבושל. שלף מתכופפת וגורפת חופן גדול מהעוגה וממלאה את הפה, טורפת, לועסת בלהיטות, ברצינות יתרה, עיניה מתרוצצות, הגוף לא שקט, כמו של חיה שממשיכה לחוש בסכנה. פיה מתמלא במיץ צבע דם שנוזל מזוויות הפה על הגוף והרצפה ואת השאריות הלעוסות שלף יורקת על סביבותיה. לעתים נדמה שהיא עומדת להקיא מבליסה לא מבוקרת, לעתים זה מלווה בעוררות מינית. אם כי סלק הוא צמח, הבמה היא אתר קניבליזם על כל גווניו, כולל הפן הטקסי שהוא חלק מממנו.
העבודה השנייה- Batterie מוגדרת בתכניה כדיאלוג בין מתופף לרקדן. הרקדן הוא וומפאק והמתופף הוא דני מקוב שמרשים בשליטתו. נכון יהיה לומר שזה אירוע דמוי דיאלוג שבו השניים בעיקר עסוקים בלהפגין את יכולותיהם הטכניות. החיבור נותר שטחי, וומפאק מאלתר במיומנות מוטיבים מתוך הרפרטואר השגור שלו. שיאו של הקטע היה בתחילה, כאשר השניים נכנסו לבמה בחולצות לבנות תואמות, בעלות טקסטורה מעניינת. לא עבר זמן והסתבר כי החולצות הלבנות הם קצף גילוח מרוח על הגוף ביד בוטחת. תוך דקות החומר מתחיל לנזול ולהימרח. זהו תרגיל קטן לתזכורת שלא כל מה שנראה ברור ברגע הראשון, ישמר גם במבט שני. בכל מקרה, זה היה וומפאק לייט, לא מאד מרתק ולא במיוחד מעניין.
יומיים אחר כך, רקד וומפאק יחד עם תמר שלף דואט שנקרא Sacre, כלומר-פולחן שמתייחס במובנים חלקיים בלבד מבחינה קונספטואלית ליצירה 'פולחן האביב" שחוותה מאות אינטרפרטציות בדרגת קרבה משתנה. 
העבודה שייכת לכמה ( ר' (TOUR , שבהם הכוריאוגרף השתמש ברצפי נשיפה שטוחה קולנית עד למצב של היפר-וונטילשן, הפעם לצדה של תמר שלף. שניהם לבושים בבגד גוף אפור שקוף למחצה וכיסוי ראש שמדגיש אחידות ביניהם. אמנם זו עבודה קשה לצפייה משום שאי אפשר שלא להזדהות עם המצב הקיצוני ששני הרקדנים מתעקשים להתנסות בו אם כי ניתן למצוא ביצירה חלק ניכר מחומרי הגלם של וומפאק שנמנו בתחילת הטור כמו פולחן, קורבנות, סקס וקניבליזם, הרי שבו בזמן ישנה הקפדה על קומפוזיציות סימטריות שמרככות את הטכס ומידדות אותו עם אופני ביטוי יותר מוכרים.
אחרי סידרת וומפאק בא מפגש עם שתי רקדניות חינניות שזורמות עם רעיון בסיסי שמוליך אותם בבטחה, לפחות לאורך חלק מעבודתם המלאה: 'פליי דד' ( Play Dead). לי מאיר ומיטל רז, הן שתי יוצרות מוכשרות בעלות דמיון מפותח שיצרו דואט שבו למלל יש מקום משמעותי, כל עוד לא מתעקשים לפרק את המשפטים הקצרים ולחשוף את מימד השטוטניקיות המגולם בחומר. משחק, אם כן, הוא שם המשחק ולשחק באמה'לה אני מתה לא באמת מוביל להתמודדות עם החיים האמיתיים. אבל פאן, זה גם משהו ועובדה, הקהל באולם תמונע געה בצחוק לאורך כל העבודה, בלעדי, כאילו בתוך תוכו גם הוא משחק והבדיחות שלהן, הן השנינויות שלו.
יותר משקל, פחות משקל, לשתיים יש תזמון נדיר – נכס קומי מהשורה הראשונה- וטווח הבעות סובטיליות כובש לב ובכלל, נוכחות בימתית קורנת. איך הן הגיעו לרפרור עם אלוין ניקולאי כרוחות רפאים בתוך ציפות צבעוניות, לא ממש הבנתי. אבל גם אם לא צחקתי, זרמתי.