צילום: גדי דגון

אקדים את השורה התחתונה ואומר כבר עכשיו שהיוצרת שהפתיעה אותי יותר מהשאר הייתה סתיו מרין שרקדה את עבודתה: 'אני רק שאלה'. לא מעט מהטכסטים בנלווים לתכניית הערב, במיוחד בערבי מחול,  תפקידם, כך נדמה, למסך את העובדה שיש פער בין מקורות ההשראה השכלתניים- במקרה הטוב- לבין היכולת לבטא אותם על הבמה בתנועה וביתר מרכיבי המופע. נקודת המוצא היא פטרנליסטית, לצד חוסר ביטחון. היא מבטאת חשש שהקהל לא יוכל לרדת לעמקי כוונותיו של היוצר מכיוון שאין להם מקבילה בשפה התנועתית ( וטוב שכך) והמילים באות לכוון את המבט לציוני דרך נבחרים. לרב, ציוני דרך אלה מגלים טפח אבל חוסמים מהצופה את התהליך המהנה, המפרה, המלא סיפוק של שימוש במוחו, דמיונו, שבאמצעות שלל כליו  יגבש לו תובנות, שאלות, תהיות וסימני שאלה שרק הוא יכול לברוא, בלי שהאכילו אותו בכפית  ואין נחת גדולה מזו.   

סתיו שלחה לצופים טכסט לא ארוך, פיוטי במידה, חידתי במידה. מתוכו שליתי פיסקה אחת שמצאתי בה הרבה טעם. טעם של דם מלוח, שיוצא מלב ונכנס לורידי.  " הלשון בשבילי הוא שדה מוקשים. מרעה מרוצף סכנה. פסיעה דרכו היא תמיד על שבילים עם פוטנציאל טרף. פוטנציאל אובדן. אין לי בה שבילים אחרים. מעולם לא היו לי."

 סתיו היא רקדנית מצחיקה וממגנטת. הדמות שהיא מגלמת על הבמה מצאה לה נישה שהולמת אותה ככפפת עור גדי ליד, שפת 'דיבוריקוד', לא במובן של DanceTalk, כשמו של אתר המחול, אלא במובן של  Spoken Dance, סוגה שבה התנועה, המילה והגוף הפוליטי-תיאטרלי הרוקד מתקיימים בסימביוזה הדוקה. זו עבודה שהושקעה בה עבודת כפיים מדוקדקת ומדויקת בבחירת הטכסטים, חלקם מצטטים ומלהטטים בטכסטים של שירים פופולריים שמוכרים לנו מקונטקסט תרבותי- חברתי שונה בתכלית. היכולת שלה להשתמש בשיטות של חזרתיות, גמגום, משחקי אסוציאציה והמצאת תחביר חדש לחלוקת ההברות בין המילים, הניבה רגעים מצחיקים ושנונים. כל זאת מטכסטים של נטע וינר, יואב גלנט, קובי עוז ויוסי גיספן, סלט פיקנטי של כותבים, שחלקם לא ידעו שהם כאלה ( ראה: "יאללה מוטי" וגומר)..

 מרין הגישה עבודה אפויה היטב שיש בה הרבה מהאישי, שזה תמיד מרתק, הרבה מרוח התקופה באופן מדייק, שיצרו עניין רב בשפת הביטוי התנועתי הקוהסיבי.

באנו לראות, לשמוע ולהתענג ולו רק על היכולות הפרפורמטיביות הבולטות שלה, שמעיזות ללכת על הגבול הדק העובר בין שפיות אנליטית לטרוף ומוציאות אותה מחוזקת.

אין כמובן לנתק את סוגת 'ספוקן דאנס' של סתיו מרין בקונטקסט המקומי ,מכמה מעבודותיו של הלל קוגן, ואין בכך גם כל ניסיון להשוות בין שני היוצרים או לקלס אחד מהם.      

שלש העבודות הנוספות לא הצליחו לבטא תמונת מטרה ברורה שלאורה טרחו לברוא עולם מלא ומרובד שאותה ניתן לנסח במשפט אחד ברור. אוליביה קורט מסה ב-  ?What does it men הסתבכה עם ניסיון לדלג בין כמה מטרות, מיעוטן באות לביטוי במשפטים שנמצאו בתכניה, ולדוגמא, המשפט המסיים: " האם אנו באמת רוצות להשתנות, האם הבחירה בשנוי תוביל לטרנספורמציה?" שמותיר תהיות.

על ריצפת הבמה יושבות שתי נשים. אחת גדולת מידות שאינה רקדנית מקצועית בעליל (וללא סימני רקע) והשנייה רקדנית דקיקה עד שקיפות. השתיים עוסקות בחיבורי גוף במספר רב של תנוחות, בחיבורים נטולי רגש, עם נגיעות אל-חושניות. פעם זו מובילה ו'שולטת', ופעם השנייה.  לא מצאתי שהיה להם מה להגיד זו לזו והיוצרת לא מצאה דרך לגרום לדואט הזה לייצר מפגש אמת על רובד כלשהו בין שתי נשים, או שני בני אדם לצורך העניין. בשלב מסוים השתיים ששוחחו בגרמנית ואנגלית , שפות שאינן שפת אם שלהן, נשמעו מדקלמות מילים שלא עוברות בדרך את עורן.

אני מניחה שהבחירה במשתתפת שמאתגרת את דימוי הרקדנית נבחרה כדי לומר דבר מה, אך מה העניין, כאשר לפוסט מודרניזם מלאו חצי מאה? לקראת הסוף המילים מתייחסות לקשר בין גרטרוד שטיין ושותפתה לחיים אליס ב. טוקלס. לא די להזכיר שמות מוכרים כל כך, כדי ליצור חיבור בין היחסים הבימתיים העקרים שלא העלו קשר מונחה למרכיבי השפה התנועתית- בימתית.

                   בערב זה מיכל סממה העלתה את עבודתה 'קיור ציר' , שאותו היא רוקדת בעירום מלא, כשגופה החשוף מתנהל בחלל שהו הקהל מסתובב, הולך ובא, אוכל ושותה או יושב על כמה מדרגות בפאתי החדר. היא מתערטלת ללא השהייה, וזוחלת, מתקדמת, בישיבה, עמידה, גלגולים והתכופפויות לעבר היושבים עד שלאט היא מסיימת את הסיבוב ומגיעה לערימת בגדיה, אותם היא לובשת ללא טכס ובזה סיימה את עבודתה. לפני כחצי שנה כבר רקדה עבודה אחרת בעירום המסגרת 'הרמת מסך', אלא ששם היא רקדה מול קהל, כלומר היחסים בין הצופה לנצפה היו פורמליסטים, ושמרו על קונוונציות בנות מאות שנים. כאן לא היו מחיצות שיש לפרקן. הנסיבות הטעינו את העירום על כל זוויותיו  ברובד אחד של מציצנות שהיה נוכח. זיהיתי שמכל דבר אחר -ויעידו מבטים רבים שהתקבעו באזורי גוף שונים במין סקרנות מעורבת במבוכה- שהתחלפו התפקידים. הפרפורמר חש בנוח בחליפת שבה נולד ואילו הצופים  הלבושים, הם שהובכו.  מצחיק לראות עד כמה עירום  נחשב כאקט פרובוקטיבי, גם כשהוא ניטרלי חיסית ואינו עסוק בסממני מיניות אקטיבית. האם הדרך היחידה לפרק את המתחים הלו היא להראות הרבה עור חשוף עד שהגוף ללא בגד יהיה בנאלי כמו זה הלבוש בג'ינס? כנראה שלא ממש, לא במציאות המקומית לפחות.

לכן כנראה מיכל סממה הסתפקה בכך שהייתה ללא בגדים. אולי היא צודקת כי עובדה, הצופים לא נרדמו משעמום.