צילום: Dekel Hamatian

מייסדה של להקת 'פרידאנס' הוא יגאל פרי (65 ), ישראלי שהחל דרכו בלהקת יונתן כרמון, המשיך ב'בת דור' כרקדן וכוריאוגרף, ועזב אחרי כעשור לחפש את עתידו מעבר לים.  הוא יסד להקה משלו כבר לפני שלושים שנה. ידע עליות ומורדות ובפועל מצליח להחזיק להקה בגודל בינוני  ובית ספר בניו יורק. השנה הוזמן לסוזן דלל ולכרמיאל להציג את להקתו.

להקת פרידאנס העלתה שלש יצירות והראשונה שבהם: 'אהבה מטורפת, מטורפת..' מאת מנואל ויגנול ( Manuel Vignoulle) למחרוזת להיטים אמריקאיים פופולאריים של הפלייטרס, פול אנקה, ננסי סינטרה ואחרים שהיו מצע לשרשרת ריקודים שעובדו מסגנונות ריקודי חברה שהיו נפוצים במחציתה של המאה הקודמת. האנסמבל שמנה שמונה רקדנים, התגלה כקבוצה תוססת, מקסימה של רקדנים נמרצים שהרגישו מאד נח עם החומרים הכוריאוגרפיים האופיניים ללא מעט להקות אמריקאיות של 'אמצע הדרך' שמתבססות על  טכניקה חזקה, דינמיקה גבוהה ושפה קונוונציונלית יחסית, קלה לעיכול ואכן, הקהל של  סוזן דלל הגיב ברב עניין . ואיך לא. השירים מוכרים, תוססים ונוחים לאוזן שגדלה עליהם. המקצבים מקפיצים אותך על מושבך. מהדקה הראשונה משך את תשומת הלב הרקדן שחום העור סדריג ורוורט (Sedrig Verwoert ), יליד הולנד  שזז עם כל שריר וגיד וכל הג'אז הזה והוא גם שהמשיך לבלוט לאורך כל הערב.

גם עבודתו של דוויט רוהדן ,  'לנצח' ( Evermore ) שחתמה את הערב, התנהלה בקונספט דומה, ואת המחולו שלו יצר רוהדן למוסיקה האהובה של נט קינג קול ששורה עליה אווירה של עשורים אחרים.  גם היא כמו של ויגנול עוסקת באהבה וזוגיות, שפתה אופיינית לאותן להקות שהולכות באותם שבילים בטוחים של טכניקה מרשימה, אנרגיה גבוהה, מבנים כוריאוגרפים בסיסיים  יחד עם לא מעט פוזיציות  שמדגישות יכולות טכניות קודם לכל כמו הנפות מרשימות של בני זוג ופוזיציות מאתגרות , תוך שמירה על גוף מסוגנן יחסית ששומר על קשריו עם המקור של שפה בלטית, בלי הדקויות ששפה זו תובעת.

מבין שלש העבודות, היותר מעניינת הייתה זו של יגאל פרי עצמו: 'דממה רועמת', למוסיקה המאד אפקטיבית של המלחין הרוסי ולדימיר מרטינוב ( V. Martynov, b. 1946 ), בחירה מעניינת כשלעצמה. העבודה של פרי הייתה ללא ספק המרשימה מבין השלש, גם מבחינת המבנה, תפיסת הבמה, רגישות למרחב, המתח בין האיפוק והשקט אל מול האינטנסיביות . זו עבודה אסתטית  ומוקפדת, עם תחושת צלילות נקייה שיש בה עוצמה.

פרי בנה כמה דואטים מרתקים ושמר על גיבוש סגנוני של מרכיבי היצירה והשתמש במוטיב הוריאציות הנשנות באופן נבון.

בשורה התחתונה, היה זה ערב ברוח טובה, עם זרימה נעימה וחן רב, אך ברובו לא נושא בשורות יוצאות דופן אלא נותר שבוי -בהכללה- במחול המיינסטרימי האמריקאי ששולט וניזון משמרנות טעם הקהל האמריקאי. מאחר והתמיכה המוסדית היא מינימלית, הלהקות למעשה שבויות בציפיות הקהל , על כל המשמעות הנלווית לכך. לכן, חלק ניכר של המחול האמריקאי מתייחס בעיקר לרוח השורה סביבו ושומר מרחק מהתמורות שחלו במחול העכשווי במקומות אחרים מעבר לים, בעיקר במערב אירופה.