כרוניקה של צליבה
צילום: Zoad Humar
כשהוא כלוא בתא שקוף דמוי זכוכית, הרקדן אנג'ל אוילה מבצע את הכוריאוגפיה של טינו פרננדז ( Tino Fernandez), סולו מלא עוצמה שמציף אל הסף זרמים תת קרקעיים ממעמקי הקיום האנושי, חלקם יכולים לגרום לך להתכווץ, אבל אף פעם לא תשכח אותם.
הכלוב השקוף ניצב על במת אולם ירושלמי. הרקדן נכנס ומתייצב בקדמת הבמה בימין, מסיר את רב בגדיו . פותח את דלת הכלוב ומתלבש בהקפדה בחבילת בגדים שמחכה לו על מושב כיסא עתיק. הוא עוטה גלימת כותנה לבנה, חולצת תחרה לבנה כשל נערי כנסייה ומעליה שכמיית קטיפה בגוון אדום יין ולה צווארון לבן. הוא מתיישב ומחזיק ביד שמאל צלב על שרשרת, בדיוק באותה תנוחה שבה צייר ולסקז את הפורטרט האיקוני של האפיפיור אינוסנס העשירי, במחצית המאה ה-17.
דימוי דרמטי ראשון זה, הוא נקודת מוצא למסע המורכב שפרננדז, היוצר, מציע לצופיו, מהלך שמתחיל בדמות הסמכותית, שבידיה כוח, שלטון, כסף ונכסים שהופכים אותה לאדם החזק ביותר בזמנה. יש שמצאו בניתוח הציור של ולסקז סימנים מוצפנים שיכולים להצביע על האופן שבו ולסקז הצליח והצפין בציור את מחשבותיו על מעשי שחיתות ושימוש לרעה בכוח של הממסד הזה. הפורטרט הנודע היווה – שלוש מאות שנה אחרי זה- השראה לאמן פרנסיס בייקון (Francis Bacon) שצייר את 'Study of portrait of Pope Innocence X', בגרסאות ושלבים של עבודת מחקר רבת שנים, שמתייחסת לאותה יצירה של ולסקז. דרך התהליך, הוא הולך ומעצים את כלי הביטוי האמנותיים המיוחדים לו שמתרחקים מהריאליזם הולסקזי ולא נכנעים לדומיננטיות של המופשט בעת ההיא (1953 ). בייקון בונה תהליכי פירוק, הזרה ועיוות הדימוי בשפה המיוחדת לו, שמחזקים את עזות המבע. גם פרננדז מתחבר לתפיסה ההיפר-אקספרסיבית , לב לבה של התפיסה האמנותית שמאפיינת את 'כרוניקה של צליבה' שלו. זו עבודת תיאטרון מחול שבה לא מקדם אותה הקונספט השכלתני, אלא הגוף ועל קרביו הוא הכלי המבצע.
באמצעות שורת דימויים הוא מחבר את העבודה לכנסיה ולכוח האמוני שמשפיעים על ערכיי תרבות ותפיסות חברתיות, הטבועות במדינות המערב, בעיקר באלה שבהם יש עדיין לכנסייה הקתולית וערכיה השפעה לא מעטה, כמו במולדתו, ספרד.
הנפש כלואה בגוף והגוף כלא עצמו בחדר אטום- שקוף שבו הוא חשוף, שביר יותר. הגוף מנסה לפרק את הכוחות הדמוניים שבתוכו, על הכאב, האשמה, התשוקה . לעתים הוא תר בכפות ידיו על נקודות החולשה שבבשרו, לעתים יצליף בגבו, יענה את גופו באמצעות סלע חד קצוות. ממלמל תפילה חרישית, מבקש תשובה, מבקש מוצא רוחני, מבקש הצלה לנפש הדוויה והוא צועק וצועק בפה פעור לרווחה וללא קול.
גופו שטוף זיעה, נשימתו כבדה ומהירה והחלל הכולא אותו ומגן עליו מהתמורות החיצוניות מתמלא בהבל חום ומערפל את הקירות השקופים. ברגע זה אני חוזרת לציורים של פרנסיס בייקון, לטכניקה הציורית שלו שבה הוא מפרק את הדימוי באמצעות מיסוכו החלקי, מטפל בו עד עיוות הדימוי , הפרספקטיבה והדיסטורציה של המבט, כאילו החומר של הגוף האנושי יכול לעמוד גם בשלל מניפולציות שנעשות בו ושהוא גורם לעצמו. עם זאת, מבעד לכל אמצעי ההסחה, הדימוי האנושי וסבלותיו ממשיכים להיות נוכחים, גם אם פגומים.באופן דומה, פרננדז מצליח באמצעות היצירה שלו, להעביר לא מעט מהרבדים שמנחים את אמנותו של בייקון. הוא מבקש לזקק את הכאב, לקחת את חומרי החיים המדממים ובאמצעותם להשגיב את הסבל. 
העבודה מרפררת לכיוונים שונים ומתייחסת לרבדים מורכבים שמהם בנויה היצירה שלו. לא מעט כוריאוגרפים בחרו להסתמך על מקורות ספרותיים, על תכנית מילוליים, על תפיסות עולם הגותיות, על יצירות ספציפיות, גם בתחום האמנות הפלסטית. נדמה לי שפפרננדז מצליח להתמודד לא רע עם האילן שבענפיו הוא נתלה; ולסקז ופרנסיס בייקון?!, בחירה נועזת ומאתגרת מאין כמוה.
הוא מצליח לזקק את הכאב האנושי, האוניברסאלי ולשמר את המבט באמצעות קנה מידה שהולם את הפרט.
ברור שהוא אינו מסתפק רק בתפיסות הנוצריות של סבל, אשמה וגאולה. הוא מחבר את הדימויים, גם אם בדיעבד, לדימויים חיצוניים אחרים.
רק אחרי שראיתי את המופע באולם ירושלמי- וזו צפייה שנייה, הראשונה הייתה בפסטיבל מחול בינלאומי במדריד לפני כשנתיים- נאמר לי שפרננדז הזכיר בשיחה עם ידיד שאת כלוב הזכוכית שעל הבמה הוא מחבר גם עם זה שבו ישב מוגן מכל פגע הפושע אייכמן, בעת משפטו בישראל.
אני מניחה שהיו להחלטה זו עוד כמה אבות, ביניהם כמה מהמתווים של פרנסיס בייקון שבהם הדימוי המרכזי תחום במסגרת תלת ממדית שקופה, משנית בחשיבותה לגוף הציור, אבל בהחלט נוכחת.
כל אלה מחזקים את ההתרשמות שעבודת סולו זו שהיא אינטימית אך אינטנסיבית ביותר, מכילה בתוכה הרבה מעבר לשבריריות האנושית.