צילום: Daniele Perez
יש פלמנקו טהור ,יש פלמקו מודרני, יש פלנקו פרוגרסיבי, חדשני, מרחיב גבולות ויש אווה ירבבואנה.
(Eva Yarbabuena ) רקדנית חזקה שלא מתאימה בדיוק לאף הגדרה באופן מלא אבל דבר אחד בטוח; ברגעים האחרונים שסיימו את מופע היחיד שקיימה אמש בסוזן דלל , עפו ניצוצות מעקביה, מופע זיקוקים וירטואליים שכמוהו לא רואים כל יום, או שנה, או עשור. הרקדנית המנוסה הזו שהרטיטה את עקביה וסוליות נעליה בקצב של טיל ממריא, נתנה שואו שניתן לסכם ב-"וואו". האם זו המילה המקבילה של "AY", שמו של המופע בספרדית? אני נשבעת שכל החלקה של הסוליה בין נקישות העקבים, הרגלים היו יותר זריזות ממראה העיניים והתנועה נתפסה כמין סאונד של "סוויש" מלווה בהד של מהלך כף רגל באוויר שיצא מפוקוס. רואים ולא מאמינים.
מסיבה לא לגמרי מובנת יש בישראל קהל גדול לפלמנקו. קהל תומך ומפרגן. אבל כאן בלטה התגייסות מיוחדת כשכל כולו קם יחד כדי להריע לירבבואנה וששת המוסיקאים שליוו אותה.
המופע מורכב משבעה קטעים עם מעברים זורמים ביניהם. מלווה בנגני גיטרה, כינור וכלי הקשה וזמרים. כולם גברים.
ירבבואנה, בת הארבעים וחמש סוגרת שלושים שנה כרקדנית מקצועית ומזמן הרוויחה את ההערכה כאושיית פלמנקו מובילה. בתכנית הנוכחית היא פורשת את משנתה האמנותית וכן את מקורותיה התרבותיים בשדה הפלמנקו המסורתי, ממנו היא חורגת במודע, רק עד גבול מסוים ואז נסוגה לנקודת ההתחלה- בדרגת טוהר משתנה- עד לסיום שכולו טכניקה מבריקה, צלולה כיהלום נדיר.
בחלקי הערב הראשונים, ירבבואנה משלבת כמה ממרכיבי הפלמנקו שעליו גדלה- לאו דווקא באלמנטים היותר צפויים של שמלות שובל רב-שכבתי, קסטנייטות, אחזקת גוף מתוחה מסוגננת והיא מפליגה למקום שממנו צמח המחול המודרני בגרמניה של תחילת המאה הקודמת, מחול ההבעה, שהולם את הנטיות הדרמטיות הטבועות בה ובסוגת המחול בו היא פועלת. תנוחות הגוף, הידיים החזקת האצבעות הפשוקות, הכלת המרחב עם כל הגוף.
פה ושם מתגנב אינטרמצו פלמנקואיסטי, המסתך בעיקר על עבודת עקבים, אם כי לאורך המחצית הראשונה מה שבלט ומיקד את העין, היה השימוש הרגיש והמרתק של כפות ידיה, בהן התגלמה חירות רבה ואישיות מורכבת.
קבוצת המוסיקאים שמלווים אותה, כמוה, מנוסים, מיומנים ונוכחים במידה. בעניין הזה הפריעה מאד העובדה שהם נעזרים במיקרופונים ומערכת הגברה רצינית. באולם של סוזן דלל, לא ממש צריך מיקרופונים ואם כן, אז ברגישות ובמידתיות שלוקחת בחשבון שלפעמים יותר זה פחות. במקרה הזה, זה גם לא התאים לאופי האנין של המופע.
אני שומעת על ירבבואנה כבר הרבה שנים ולא אחת החמצתי אותה בפסטיבל זה או אחר. עם זאת, הופתעתי בסופו של ערב לראות איזה אשפית היא.
בעידן הנוכחי, דור אחד אחריה, כבר יש בתחום זה כוכבים חדשים, שגם להם טכניקה מעולה, אבל הם הולכים רחוק יותר ומגיעים לביטויים אישיים ייחודיים משלהם. שפתם מריצה קהל לאולמות הגדולים, אמנים עם אישיות בימתית מהפנטת כמו יזראל גלוואן או רוסיו מולינה התוססת. כל פעם מפתיע לראות שהפלמנקו ממציא עצמו מחדש- כמו הבלט שאת מותו ניבאו כבר לפני מאה שנים- והוא מסרב להיות לא רלוונטי ומיותר.