צילום: יח'צ
אם כי שמו של שרון פרידמן מוכר בקרב קהילת המחול, לגבי מרבית הקהל הוא כוריאוגרף ששמו חדש יחסית, וההכרות אתו הייתה בעת שהעלה את עבודתו הראשונה ' Stable', שנוצרה עבור להקת ורטיגו לפני כחצי שנה. העבודה התקבלה בזמנו בתשואות, ובצדק. היא הלמה את רקדני ורטיגו ששפתו לא הייתה זרה להם והיה בה המון תנופה וכוח והפתעות דרמטיות, שהיו שלב נוסף בדרכו האמנותית.
פרידמן הוא יוצר ישראלי שחי ויוצר במדריד ואת פריצתו לתודעה הבינלאומית עשה רק לפני כארבע שנים כשהעלה את עבודתו 'Al Menos Dos Caras ' בפסטיבל הבינלאומי למחול במדריד ב-2011. עד אז, ניהל במשך שנים ספורות להקה קטנה במדריד, אחרי שכבר היה בעיר הזו מספר שנים קודם לכן במסגרת הלהקה השנייה של 'מיומנה' שהתבססה במדריד ומשם ספקה את ההזמנות הבינלאומיות הרבות למופעי מיומנה.
נכחתי בפסטיבל במדריד גם כששרון העלה את עבודת המפתח שלו וחשתי היטב בבאאז שנוצר בעקבותיה בקרב מנהלי פסטיבלים ומרכזי מחול באירופה שנכחו בפסטיבל. הללו הצטופפו כדי לבדוק אפשרויות להזמנתו. הפריצה הזו אכן הניבה מיד הזמנות לכמה במות מרכזיות באירופה ומשם, פרידמן רק המריא.
עכשיו, במסגרת 'דאנסאספניה' בסוזן דלל, הגיע פרידמן לראשונה עם להקתו והעלה כאן ערב ובו שתי עבודות. את הדואט 'עד לאן' ( Hasta Donde..? ) , פיתוח שפרידמן יצר יחד עם הרקדן ארתור ברנרד, דואט מתוך מעבודתו של פרידמן' אל מנוס דוס קאראס' ,שגם היא בעצם יצירה באורך מלא לשני רקדנים והתממשותה תלויה בסט מורכב הבנוי מפאנלים מתניידים מעץ, מבנה ארכיטקטוני משתנה שהשניים רוקדים סביבו, בתוכו ועליו.
היצירה 'עד לאן' מתחילה בכניסה איטית של גבר הנושא סביב כתפיו גוף רפוי, שגפיו מיטלטלות עם כל צעד, שערו ארוך ובהיר לחלל המואר קלושות. פרידמן, בשיער ארוך ומתולתל וגופו חסון ואילו ארתור דקיק ובהיר עור ושיער הם ניגודים כביכול, אבל בהחלט דוברים אותה שפת גוף שמאפיינת את כל העבודות של שרון פרידמן. זו שפה הבנויה על 'קונטקט אימפרוביזיישן', מעין נצר שמלווה את המחול העכשווי מאז הפוסט מודרניזם ועיקרו עבודת גוף שמתבססת על על הבנת המכניקה של הגוף, כח כבידה, מנוף, כח צנטריפוגלי וכיוצא באלה. היה תענוג לראות את הקומפוזיציות המתהוות בתהליך קלידוסקופי של איסוף ופירוק פרגמנטים ולעקוב אחרי מהלכים כאוטיים שבמהלכם, מוצאים עצמם מתכנסים השניים כמתוך דחף אינהרנטי, אל מפגשי סדר והגיון קינסתטי בתוך המסות הכאוטיות, כדרך הטבע.
אפשר לראות בעבודת הקונטקט תפיסה הומנית, בעלת ערכי שחרור וחירות, קבלה וקשב של האחר, קשר משוחרר מהבדלי מעמד וחשיבות בין מבצעיו, מאחר וכל ההתרחשות תלויה בשיתוף פעולה קשוב במיוחד המבוסס על אימון יוצא דופן. במהלך הערב, גם בדואט המחשמל, הוירטואוזי הזה וגם בעבודה השנייה, ' נפילה חופשית ' (Caida Libre ) הרקדן הנתמך- או נאחז- נמצא לעתים קרובות במצב של 'אוף באלאנס', משתחרר ומתבסס על כך שהפרטנר שלו יהיה במקום הנכון כדי לתפוס- לאחוז- בו ולמנוע ממנו להיפגע.
בעבודה השנייה 'נפילה חופשית' לוקחים חלק שישה רקדנים ופרידמן מצליח ליצור תמונות מרהיבות , קומפוזיציות בהשתנות, בדינמיקות מתהוות, במהלכם, אי אפשר שלא להתרשם מיכולתם הנהדרת של כל הרקדנים, מהתמסרותם, מהאופן הטוטאלי שהם מקבלים את רוח האימפרוביזציה שבבסיס היצירה. במיוחד משכה את תשומת הלב מליאנה אולסינה, רקדנית דקיקה, לא גבוהה, קלת משקל שריחפה באוויר מיד ליד בנונשלאנטיות, כאילו אך טבעי שכשהיא ממריאה, תמיד יהיה מי שיתפוס אותה במעופה וישמור עליה מכל רע. העבודה מרתקת, היה מאד מעניין לראות עבודה המבוססת רק על תנועה טהורה של התנהלות גוף חופשי ומשוחרר ועם זאת טעון אנרגיה, שהובילה את המשתתפים לסיטואציות מורכבות שעשויות מאבני בניין בסיסיות, פשוטות ועם זאת, מובילות לביטוי וירטואוזי.
אם כי שתי העבודות מעניינות ומבוצעות לעילא, 'עד לאן…?', הדואט הפותח היה כה חזק, מדויק, מהודק, עד שהאפיל על היצירה המסיימת. שיתוף הפעולה בין שרון פרידמן לארתור ברנרד, הוא מופת של עבודה סימביוטית -של כמעט חצי שעה שחלפה ביעף-, של שני חלקי שלם חזק-רך אחד.
