צילום באדיבות יח'צ
במידה רבה זו אחת העבודות המאתגרות שלקח על עצמו הכוריאוגרף יורם כרמי. הוא ממקד בה את המבט על כמה ממיצגי קאנון השלמות והאסתטי, כאשר הוא בוחר באימאג' של האדם הווטרובי – השבוי פשוט ידיים ורגליים, תחום בתוך רישום מעגל ומרובע- שרשם ליאונרדו דה וינצ'י בסוף המאה החמש עשרה.
רקדן פשוט אברים, המדמה את האדם הווטרובי, קשור בסדרת כבלים שמיצבת אותו תלוי גבוה מעל הבמה לאורך כל המופע. רב הזמן, התאורה מדגישה את נוכחותו והופכת אותו למוקד רוחני סימלי שאליו מתייחסת כל קבוצת הרקדנים ואליו היא פונה ומאלילה אותו. האם מדובר בהערצת היופי המושלם, בהאדרת חשיבותה של השלמות האסתטית, בהשתחוויה לייצוג של הנעלה?
האם האסתטיקה, הרדיפה אחר שלמות היא הערך העליון לפני הישרדות, אהבה, חירות ודמוקרטיה? 
בתמונה הראשונה חבורה של כתריסר רקדנים נכנסת אחד אחד לחלל הבמה ונעצרת למרגלות הדמות הקבועה גבוה מעליהם. אי אפשר להתעלם שבשלב זה, עם גופו החשוף וצלעותיו הבולטות, הוא דמות תלויה המרפררת לישו . אם כי רגליו אינו צמודות ומסומרות יחד, עדיין הוא השתקפות של אותו קורבן מעונה ששינה את העולם.
רק בשלב הרבה יותר מאוחר, התאורה תוסיף רישום אור סביבו של מעגל וריבוע חופפים את נקודות הקיצון בפוזיציית פישוט האברים שלו ובכך תיתן לו זהות משלו.
מהרגע שנכנס הרקדן הראשון לבמה, גופו מתחיל מאליו להיענות לקצב קבוע דמוי דופק לב. אחד אחד מצטרפים אחרים לריטואל שבו הם מבטאים בפולסים של הגוף את החיבור להלמות המקצב כשפניהם נשואים אל הקדוש התלוי, כמו חברים בכת ניאו-פגאנית.
לא במקרה יש משותף להתפעמות, פעימה ופעמה.
כרמי לא מהסס ומפתח את הנושא של עבודה בקבוצה מהודקת, שנקלעת כמו בעל כורכה לסדרת אוניסונים כמעט ללא הפסקה. הם משנים מעברים כגוף פועם אחד, ומבצעים מגוון קומבינציות על הנושא, שנראות מוכרות.
יש כנראה לא מעט סיבות מדוע יש במחול הישראלי הרבה אוניסונים.
להיות ביחד פירושו אישוש של הבחירות שאתה עושה; כך היה עם שירה בציבור וערבי ריקודי-עם, היה דבר מה יותר ישראלי מזה? ביחד זה חבר'ה, זה הפלוגה, זה הביטחון האישי, זה כל מי שמסתפח מבחירה ומגדל מאפיינים של עדר. עדר של המון-עם שמתנדב לתמוך במדיניות שדורסת אותו ואת ערכיו. אוניסונו זה אנחנו.
מבחינה כוריאוגרפית, קבוצה המבצעת את אותם צעדים באותו קצב, מכפילה את ההשפעה של משפטי התנועה, מייצרת אפקט ריטואלי שמעצים את האימפאקט וככל שהוא נמשך, הוא מהדהד את מקצב הלב הקולקטיבי בין הצופים למבצעים. כרמי הוא עדין יחסית, אבל מי שזוכר את האוניסונו האפרו-אירוטיים של שרון אייל בעבודות העבר שלה, מכיר את הפוטנציאל .
במפתיע, כרמי בוחר לשלב ציטוטים ממחקריו של וטרוביו הארכיטקט הרומאי מלפני למעלה מאלפיים שנים שחקר את "תורת היחסים" הקדמונית שלו וחיפש קשרים הרמוניים ומבשרי שלמות. הרקדנים דיקלמו כמו מנטרות חלק מהממצאים המופלאים שלו; אורך האוזן הוא שליש מאורך הפנים, כף הרגל היא באורך שלש כפות ידיים, גובה האדם הוא ארבע אמות ואורך האמה הוא שלש כפות ידיים ויש עוד הרבה ברזולוציות מרשימות.
דיבור על מספרים ויחסים מקרב אותנו ל'חיתוך הזהב', אותן פרופורציות שאנחנו מכירים משיעורי האמנות בבית הספר. אבל תוקפו לא מתמצה בפרופורציה בתחום הציור. הביטוי המתמטי שלו מצוי בטבע, בחי, בצומח ובדומם. יחס זה המבטא "אמת" אסתטית, מדד לשלמות, לנשגבות הבריאה יש ערך לא רק בגלל האסתטיקה שאותה אנחנו קולטים אינטואיטיבית, אלא היגיון תפקודי אינהרנטי בעולם הטבע .
לבד מדיבור על הקומפוזיציות המגוונות שמבצעים הרקדנים, כרמי בהחלט מנסה להטעין את הביטויים הפיזיים בקישורים צרברליים בתמונה בה הרקדנים במעגל, פעורי פה זוחלים כעדת חיות. אחד מהרקדנים עומד במרכז הבמה בפיסוק אברים כמו 'התלוי' שמעליו. אחת הרקדניות משתחווה , סוגדת לזיוף הברור ומנשקת את כפות רגליו, כאחרונת השבויות. מישהי אחרת מזהה אותו כמתחזה וסוטרת לו. אני סבורה שכרמי מנסה לומר משהו גם על פוליטיקה, במהוסס אולי, גם על ערכים שמעבר למובן מאליו.
נדמה לי שרמת ההכשרה של חלק מהרקדנים, גברים אולי יותר מנשים, מתנגשת עם חזונו של כרמי שמחפש את הכי הכי. אולי מתוך כך, הוא מתפתה לדרוש מעבר למה שהם יכולים לתת. כך קורה שהעמסת מרכיבים הופכת לעודפות ובביצוע חלקי מהעבודה יש פחות מדי יכולת לגוון עוצמות.
וכך, רב העבודה תעבור לפני שנוצר קונטקט אנושי ושני רקדנים יפיקו מגע בסיסי וגם קשר עין שמבקש לגעת, דבר שהיה חסר רב הערב.
לסיום מכין כרמי תמונה חזקה ויזואלית, מעין חיזיון אפוקליפטי או שמא אופטימי- לבחירתכם. כל הרקדנים נאספים למרגלות 'הצלם בכיכר העיר' ויוצרים פירמידה אנושית כדי לעזור למי שבקודקודו לגעת בדמות הכבולה במרום הבמה. זה רגע שבו הסימלי והממשי נפגשים. הזהו מגדל בבל לפני המפולת, או הישג מופלא של נגיעת העם בקדושה. בשלמות, בנשגב.
