קליפה אדומה. מיכל הרמן: 'טופ גאן', הלל קוגן: פולחן האביב. 18 בפברואר 2012
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
במסגרת אחת מהתכניות שעלו במהדורה החמישית של פסטיבל קליפה אדומה לקחו חלק שני היוצרים העצמאיים מיכל הרמן והלל קוגן, שניהם אף מבצעים בעלי נוכחות חזקה. בערב זה צורפו שתי עבודות סולו, 'טופ גאן' של מיכל הרמן ו'פולחן האביב' של הלל קוגן, שתיהן עבודות קצרות שלא מחזיקות ערב לבד. לא נראה שמתוך הצירוף צפה משמעות כערך מוסף, אם כי אלה שתי עבודות מעניינות, בהחלט לא שגרתיות, שנעשו על ידי יוצרים שנשענו על יותר על תכנים מאשר על צורה ושתיהן הותירו מאחריהן חומר למחשבה.
קבוצת תיאטרון קליפה הפכה בית למרחב האמורפי ששש אלי חפיפה מעצם טבעו למרווח שבין מחול, תיאטרון, מיצג ופרפורמנס עם העדפה לביטוייהם היותר פרינג'יים. הייתי מוסיפה גם את התיאטרון החזותי , לו הייתי יודעת איפה למקם את היצור הכי היברידי, חסר החוליות הזה.
מבחינה זו, ביקור במרבית המופעים בתיאטרון קליפה מבטיחים מידה לא מבוטלת של ניסיונות טריים, רוטטים טרם התגבשות, או התמסדות ולכן הצופה בא מראש עם מרווח סובלנות גדול יותר שעשוי להטות ביתר קלות חוויה מחומרים שלא זכו לגימור מושלם, להנאה,. וכך היה. הנאה מרובה, כלומר.
קודם כל פוצחת מיכל הרמן במספר משפטי תנועה נדיבים בחלל המצומצם וזאת כדי לבסס את יכולותיה ושליטתה בטכניקה כדי להכין רקע לפרק ב' שבו היא מתיישבת על כיסא קרוב לקהל ושוטחת את משנתה. כאן היא כבר אחרי הסרת בגדי עבודה אותם החליפה במיני שחור ופיאה ארוכת תלתלים בצבע בלונד. היא מציגה את עצמה, קורות חייה המקצועיים בפירוט מרבי ואת כישוריה כמבצעת וכיוצרת עצמאית המוכרת בארץ ובעולם בזכות יכולותיה הוירטואוזיות, גמישותה הניכרת ותעוזתה הרעיונית יוצאת הדופן לצד כישוריה כיוצרת המייצרת מבנים תנועתיים מורכבים ומדויקים ויש לה הבנה נדירה של קצב. אחרי זה, לא נותר למבקרים אלא להסכים עם כל שבחיה שנאמרו באובייקטיביות סמכותית ולכן נשאר רק להנהן "אמן".
הרמן אכן מבצעת משכנעת, היא אחת מאותן רקדניות נדירות שמסוגלות גם לדבר ישירות אל הקהל כטובה שבשחקניות, ללא שמץ של זיוף. טון הדיבור מושלם, רהוט, נבון ומשעשע ביותר. בפרק ג' היא שוב על הרגליים, נערת ג'יימס בונד רק בלי הבונד שלה. היא מפעילה חמישה צופים תמימים מהקהל ומסיימת ב'באנג' מפתיע. עבודה מענגת ומדויקת של רקדנית מעולה.
הלל קוגן פותח את 'פולחן האביב' שלו בכריעה על שטיח אדום מחוץ לטווח הבמה ובמספר תנועות ומחוות גוף מדמה תנועה חייתית, חושנית. רגע הוא מתפלל, במשנהו- מתפתל, כמכין עצמו לקראת טכס קדמון. הוא נכנס לבמה מתנוחות שאמורות להזכיר אחזקת גוף מתוך עבודותיו של ניז'ינסקי ואני לא סגורה אם צחקוקי הקהל היו צפויים מבחינתו והצביעו על הכרת המקור או על ההיפך.
קוגן אף הוא מבצע מיוחד ובעל נוכחות בימתית כובשת. כאן הוא מערב את פולחן האביב עם אחר הצהרים של פאון, נשען על ניז'ינסקי וסטרווינסקי ומנסה לשחזר את אותה רוח אנרכיסטית שערורייתית כשהעבודה הועלתה על ידי בלט רוס בדיוק לפני מאה שנים. וליתר דיוק- מאה ואחת. אז הקהל פוצץ את האולם בגלל התכנים, השפה הצורנית, המיניות הבוטה והמוסיקה ששברה תבניות בלי חשבון. היום, כשהכל מובן מאליו, צריך לחדד את המסרים וקוגן יורה לכמה כיוונים. הוא מנפנף בזוג דגלונים בעלי פסים כחול לבן, שולח אגרופים מאיימים בהתרסה מיליטריסטית, מצדיע במועל יד, מתריע על פאשיזם, מקצין אלימות וכן הלאה וכל זאת על רקע כמה להיטי אהבת מולדת שמתקדשים והולכים..
מאידך הוא מפרק גבולות מגדריים, אולי, כשהוא לובש נעלי עקב, צעיף נוצות אדומות ולרגע נראה הכי בנאלי שיש, אבל זוג שדיים גדולי מימד מלאטקס מראים שיש יותר מאחורי הפרובוקציה. יש דיבור על אסתטיקה ועל מוסכמות ומתחילה מכירה פומבית של ניתוח פלסטי. מי רוצה חזה גדול בחמשת אלפים, מי רוצה יד לבנים ( מציג יד) ב-שלושת אלפים, גולגולת של חייל חטוף תמורת 400 מחבלים, מי רוצה, מי רוצה? פעם שלישית- נמכר.
לצד ריקודי בטן, ריקודי מטפחת אקספרסיוניסטיים להחריד, מבצע קוגן גם ריקוד חביב עם שני אקדחים נחמדים למראה בחן ושפי. בקיצור קוגן יורה לכל הכיוונים לא תמיד פוגע, לא תמיד ברור לאן כיוון, אבל ברור שהוא מביא עבודה שכוללת המון זעקות בכיוון הנכון, אודות 'המצב', אודות המודרים, על חימה וכאב, על גירוי והתגרות, על תעתוע ומציאות, על צרכנות חזירית, על ערכים מתפוררים, על דעות קדומות, על חמלה וכל אלה בהמון כאב ולא פחות מכך- הומור ופקחות.
דבר אחד בטוח, הלב שלו במקום הנכון והוא מצליח להריץ אותנו ברכבת רכבת שדים שדורכת על מגוון הרגשות האנושיים. הוא מלעיט אותנו בים של חומרים ולא מותיר זמן ללעוס ולעכל ממש אף אחד מהם, אבל בשורה התחתונה, הקהל יוצא בהרגשת סיפוק והתחדשות נפלאה כמו אחרי הלקאה הגונה בענפי ערבה על ידי בלן מיומן בחמאם טורקי. וזו מחמאה ענקית.
העבודה מותירה חומר למחשבה למרות המבנה הפרוע בקצוות ומידת העודפות הרעיונית, יש בה רגעים כוריאוגרפיים מבריקים וביצועים מרגשים. שוב קבלנו תזכורת שקוגן פרפורמר אדיר ויש לו המון המון מה לומר.
[ad]