גבי אלדור, "ואיך רוקד גמל?", רסלינג, הסדרה לאמנויות, בעריכת יצחק בנימיני ועידן צבעוני, תל-אביב, 2011.

צילומים באדיבות גבי אלדור

ליאורה בינג היידקר

בראש וראשונה יש לברך על כתיבת הספר הזה. יש לברך על עצם קיומו, כלומר, על היותו נדבך בתיעוד ההיסטוריה של המחול בארץ ישראל ועל היותו מסמך נוסף על מדף הספרים הדל כל כך של הריקוד הישראלי. ויש לברך גם על אופן כתיבתו, כלומר, על הדרך הייחודית שמצאה המחברת לארגון החומרים והבאתם לדפוס בצורה נאה מעניינת וקוהרנטית, שכן הקשיים והמהמורות שבכתיבת ספר כזה: החל באיסוף החומרים, תרגומם, הצלבתם, שיבוץ הסברים הערות והארות – אינם עניין של מה בכך.  

כבר בשם המקסים והמסקרן כשלעצמו "ואיך רוקד גמל?" טמון משהו חידתי, אולי אפילו פרדוקסאלי שכן גמל, ככל הידוע לי, אינו רוקד כלל והשאלה כיצד הוא רוקד רומזת אפוא על היתכנותו של מעשה בלתי אפשרי ומן הסתם מעורר ציפייה לסיפור פנטסטי, הנוגע במופלא. "ואיך רוקד גמל?" מעלה בדמיוני את תמונת הגמל המעופף, סמל "יריד המזרח" (ואת חווית הרכיבה על גבו של גמל אמיתי, שחוויתי שם בפעם הראשונה והאחרונה בחיי) אבל שמו מזכיר גם ספר נוסף של רסלינג שיצא לא מכבר בעריכת עודד היילברונר ומיכאל לוין (2010): "איך אומריםModernism  בעברית?" בשני הספרים עומדת על הפרק משימתם של הכותבים לתעד דבר מה שפעם לא היו לו מילים, או לפחות להתחקות אחרי האתגר שעמד בפני חלוצי העליות הראשונות להמציא שפה למה שעדיין לא היה בר-ביטוי בתרבות העברית. שני הספרים נועדו, אמנם בדרכים שונות, להמשיג לקורא העכשווי את דרכם של הראשונים להתמודד באופן יצירתי עם הגדרתה של תרבות מודרנית-יהודית-סוציאליסטית חדשה בא"י. התחושה היא שמעשים אלה נדרשו לחזון ולתעצומות נפש בלתי רגילים והם אכן ראויים שיסופרו לפרטי פרטיהם. אבל איך מספרים? בנוסף לבעייתיות שבארגון החומרים ניצב בפני הכותבת האתגר הלא פשוט לסלול לעצמה דרך בין שתי סוגיות שבמימד העומק שלהן יש משהו דומה, מה עוד שהן כרוכות זו בזו: סוגיית הכתיבה על מחול וסוגיית הכתיבה ההיסטורית בכלל. גם ההיסטוריה וגם הריקוד הם תופעות שטבען להתהוות בעודנו עדים להתהוותן, ומכאן הקושי הפנומנולוגי לדווח עליהן. תיעוד תובע, כביכול, מבט אובייקטיבי של עין חיצונית המתבוננת במאורעות מתוך פרספקטיבה של זמן ומקום, אך ה'אירוע', מטבעו, אינו מאפשר אלא עדות ממקור ראשון של סובייקט המצוי עמוק בלב ההתחוללות, לכוד בתוכה וחווה אותה באופן בלתי אמצעי.

גבי אלדור, אשת תיאטרון ותיקה, עיתונאית וחוקרת מחול מודעת היטב לקשיים, וכדי להתגבר עליהם שוזרת פתיל משלושה חוטים לסירוגין: היא מביאה טקסטים אותנטיים, תכתובות וקטעי יומנים של בני משפחתה: סבה, האדריכל ז'אק אורנשטיין, חלוץ נלהב שהביא את משפחתו מוינה לתל-אביב, סבתה, מרגלית אורנשטיין, ממניחות היסוד למחול העברי בא"י, אמה, שושנה ודודתה מרגלית, שנמנות אף הן על חלוצות המחול בארץ. לצידם היא מעלה על הכתב זיכרונות שלה כילדה שדרה איתם בכפיפה אחת ובד בבד היא מספקת לקורא גם תובנות של אישה בוגרת המתבוננת לאחור, במבט אוהב אך מפוכח, על חוויותיה שלה ועל חוויותיהם של אחרים. כל אחד מן הערוצים המשתלבים זה בזה ערוך בכישרון וכל אחד מהם תורם לשאר לוויית חן וערך מוסף משלו. גם מבחר הצילומים בשחור לבן נותן לאסופה כולה תוקף חזותי מרתק. הכתיבה ההיברידית, המתקדמת לאורך שלושת הצירים ונודדת בלי הרף בין ערים וארצות, בין זמנים ונפשות, מקנה לספר קסם מיוחד ומאפשרת לאלדור את חופש התנועה ההכרחי כדי לחולל בין העולמות. עם זאת, ההיגיון האסוציאטיבי שממריא מעבר למגבלות הכתיבה הוא לעתים גם עקב אכילס של הספר, ברגעים שבהם הקורא מתקשה למצוא את דרכו בתחום הביניים בין טריוויה משפחתית להיסטוריה ציונית, בין זרם התודעה של הכותבת לבין הפרספקטיבה המקצועית והלאומית של המחול בארץ ישראל.  

[ad]