קמע, קבוצת מחול עכשווי בנגב. 3 גברים יוצרים. סוזן דלל, 11 באפריל 2011
צילום: אבשלום לוי
אורה ברפמן
קבוצת המחול קמע שבסיסה בבאר שבע, עלתה למרכז כדי להציג את תכניתה האחרונה ובה שלש עבודות של שלושה יוצרים, גברים (שימו לב), ובהם ליאור לב שהציג גירסה מקוצרת לעבודה באורך מלא שהעלה לאחרונה בשם: Step…Count , 'ארבע רגליים' של אורי איבגי (בכורה מחודשת) ו'נוצות שחורות' מאת אייל נחום (בכורה עולמית).
הכוונות ללא ספק טובות ויפה היה לראות שקמע תומכת ונותנתה הזדמנות ליוצרים חדשים יחסית כמו ליאור לב שסוגר מעגל. לב היה אחד הרקדנים הצעירים המבטיחים בארץ והוא גדל במסגרת 'בת דור' באר שבע לפני שבנה קריירה נאה בשורות להקת הבלט המצוינת של שטוטגרט. לאחרונה, חזר לבירת הנגב והוא עובד עם הלהקה.
בינתיים, היצירה שראינו על שתי גירסאותיה מבטיחה יותר משהיא מקיימת. לב אוסף חמרי תנועה מהגורן והיקב, בתקווה שהחיבור שיווצר יוכל למצוא לו מקום ברווח והחרות שמספקת מטריית המחול העכשווי.
העבודה, לפי דברי ההסבר המצורפים, באה כביכול לבדוק את ערכן של התנועות והאם אפשר לכמת תנועה. אין שום סיבה סבירה להניח שלב שואל את השאלות הללו ברצינות, אבל כנקודת מוצא, הן מספקות לו נקודתית מספר פתרונות תנועתיים מקוריים. אלא שאין בעבודה אורך רוח כדי למצות את המוטיבים מבחינה תכניהם או שפתם הצורנית. מבחינה סיגנונית המצב לא טוב בהרבה וזה מתחיל בפרטים כמו בחירת עיצוב התלבושות המסוגננות בתחילה, שלא מוביל לשום מקום ובמקביל, הסצינה הקבוצתית הפותחת שבה הקבוצה מהודקת והיא מתקדמת פרונטלית בנענועי אגן בסגנון שהיה מקובל על להקות מודרניות אמריקאיות שמקורבות לג'אז.
משם המחול מפליג מחד לפן הקונקרטי הפוסט מודרני ששגור בשפה העכשווית המדוברת ומאידך מותיר שובל געגוע לאסתטיקה ניאו קלאסית שמילאה את חדרי הסטודיו של אולפן 'בת דור' על שתי שלוחותיו.
מראה כפות הידיים המסוגננות שמונפות אל על ברוח לירית מעודנת ומתחתן גוף הסותר את הרושם לחלוטין, הותיר עקצוץ טורדני. תחושה של יפיוף בלתי מוסבר, של היברידיות לא מדווחת, או שמא זו מעין מהתלה פנימית לא נהירה.
הרושם שנותר בסופה של העבודה הוא שללב יש סקרנות וזה חשוב, שיש לו רצון להתחבר לשפה העכשווית, שהוא יכול ליצור רגעים בעלי ענין, אלא שחסרה לו יכולת לתפוס את עבודתו במבט-על ולמרכז את המרכיבים לכלל מקשה מוצקה בעלת מבנה יציב, להפטר מהסרחי עודף – וכאלה היו לא מעט- ולמצוא דרך לשלוט בערימת החומרים ולהביא את הפיסות לכלל לכידות.
הרקדנים של הלהקה עשו בכל מקרה עבודה טובה לאורך הערב וכך גם בעבודה של איבגי 'ארבע רגליים' (בכורה ב- 2006) .
לא עברו דקות רבות מאז שבעבודה הראשונה הושלכו מטבעות על הבמה שהתפזרו בין רגלי הרקדנים (שבעה זוגות), והנה בעבודה העוקבת- מושלכים כדורונים אדומים. בראשונה נראו נפנופים נמרצים של כפות ידיים מפרפרות ובשנייה גם. אם אינני טועה- אף בשלישית. שלא לדבר על סיגנון יתר של כפות ידיים שזלג גם לכאן. לטעמי, מישהו צריך היה להבחין בצמידות המקרים הזו ולפתור אותה. להקה רפרטוארית צריכה לתת סכוי לכל יוצר להתחיל מדף חלק ולא מלאה במניירות מובנות.
עבודתו של איבגי מצביעה על מידת מיומנות גבוהה יותר, היו בה לא מעט קטעים עם תנועה מקורית ומעניינת, גם אם לא בהכרח חשובה בהקשר של העבודה בכללותה. לא מעט מחלקי היצירה נרקדים בנמרצות אובססיבית ומייצרים דימוי של ההתרחשות בסביבה מנותקת מהעולם החיצון, כמו מחלקה סגורה, לדוגמא. מקום שבו התפוררו קודים חברתיים באווירה שבין מארה דה סאד לדקמרון. איבגי משתמש בכל הארטילריה העומדת לרשותו ויוצר הצפה כתוצאה מעודפות.
את הערב חותמת עבודתו של איל נחום 'נוצות שחורות'. ישראל טגורי עיצב תלבושות מאד מרשימות לרקדניות, עם עיבוד לא פורמלי לטוטו שהלם את האוירה הקדורנית של תמונת הפתיחה המסקרנת. בעבודה ניכרת יכולת טובה לבניית מבנים משתנים, כמו כן היו כמה דואטים מעניינים ובמיוחד זה עם יוקו אימזייק, רקדנית שבלטה לאורך הערב באישיותה הכובשת.
[ad]