בוטו- מחול הנשמה
מוזיאון וילפריד: ערב הזדהות עם נפגעי האסונות האחרונים ביפן.
במוזיאון וילפריד התקיימה תערוכת צילומים של אמני בוטו שנתרמו על ידי הצלמים אקיקו מיאקה, נורית מאסון סקינה, דרורה שפיץ והירוקו קומיה. ברובם מככב רקדן הבוטו אטצושי טקנואוצ'י. בערב ההזדהות שהתקיים ב- 28/3 הוצעו כל הצילומים למכירה והתמורה הועברה לשגרירות יפן.
אוצרת התערוכה: שיר ימגוצ'י. בדף הצנוע שליווה את התערוכה מצאנו את הדברים הללו:
"ריקוד הבוטו התגבש בשנות השישים כחלק מפעילות עניפה של האוונגרד היפני בתחומי אמנויות שונים. למרות שמייסדיו לא ראו בו אמנות 'פוליטית' בהכרח, לידתו והתפתחותו של הבוטו קשורה בקשר ישיר לאירועים החברתיים- פוליטיים שזיעזעו את יפן אחרי מלחמת העולם השנייה. ההתנגדות של האוונגרד היפני לתרבות המערבית היוותה מסגרת להתפתחות הבוטו, שחזר לשורשים של יפן הקדומה.
התמקדות בנוכחות הפיזית של הגוף, נטישת ה'אני', מיניות וטרנספיגורציה הם חלק ממאפייניו המרכזיים של הבוטו. רב המאפיינים משקפים את התפישה של הגוף האנושי כזירת המשמעות המרכזית וכנושא האמנות ולא כאוביקט או ככלי דרכו המבצע מבטא משמעויות.
שני האבות המיסדים של הבוטו הם טטסומי היג'יקטה וקזואו אונו. מרבית אמני הבוטו של דור ההמשך, היו תלמידיהם וממשיכי דרכם האמנותית.
קזואו אונו ( 1906-2010) גדל באי הוקאידו, האיזור הצפוני ביותר של יפן, לפני שעבר לטוקיו ב-1926. הוא החל ללמוד מחול מודרני ב- 1933 אך הופעתו הראשונה הייתה רק ב- 1949, אחרי המלחמה. אונו נחשב ל'פילוסוף' של הבוטו ובמהלך הקריירה הארוכה שלו הוא תרם רבות לגיבוש המחשבה שבבסיס הבוטו.
היג'יקטה טטסומי ( 1928-1986 ) מכונה לעיתים ה'ארכיטקט' של הבוטו ושפת התנועה שלו השפיעה על רבים מהרקדני הבוטו שנהרו אחריו. הוא נולד וגדל באקיטה שבצפון החקלאי של יפן. כמו אונו, גם הוא החל את הקריירה המחולית שלו בלימודי מחול מודרני, קודם באקיטה ואחר כך בטוקיו. אופיו המרדני דחף אותו במהירה הרחק מהאסתטיקה של המחול המערבי אל עבר יצירת אסתטיקה חדשה שהתאפיינה בקדרות, מיניות מטושטשת ואירוטיות מזויפת, מלאכותית. היג'יקטה היה הראשון שטבע את השם בוטו כשכינה את הסיגנון החדש 'אנקוקו בוטו', כלומר, 'מחול הרקיעות הקודר'
ניתן להבחין בשני סיגנונות בוטו מרכזיים. האחד מתמקד בפן הגרוטסקי ובדימויים אלימים ועוסק בקבוצות שבשולי החברה והאחר מדגיש אסתטיות ורוחניות".
[ad]