Biennale de la Danse, Lyon 2010
הביאנלה למחול , ליון, 2010 ( 9 בספטמבר- 3 באוקטובר)
photos: 'Political Mother'- Tom Medwell. 'Salves', 'Nelken', 'The rite of Spring'- Christian Ganet
אורה ברפמן
השבוע הראשון של הביאנלה למחול בליון, נדמה למסע במנהרת הזמן לעבר שכיסה את מאה השנים האחרונות, החל מ'פולחן האביב' פורץ הדרך של ניז'ינסקי מתחילת המאה העשרים בביצוע בלט מונה קרלו ועד לפרמיירה של מאגי מארן ו'פוליטיקל מאד'ר' הרוקיסטית של חופש שכטר.
לא לשווא נקראת המהדורה הנוכחית 'הדרן' (!Encore ) ויתכן שצעיף הנוסטלגיה שריחף מעל לתכניה, קשור עם העובדה שזו כנראה באמת הפעם האחרונה שגי דארמה (Guy Darme) מייסדו ומנהלו של הפסטיבל הדו-שנתי הזה וכמו כן גם מייסדו ומנהלו של 'מייזון דה לה דאנס' ('Maison de la Danse' ) יורד מכסאו ומעביר את הכתר הלאה.
גי, שזו החלטה שקבל לפני שנים ספורות, התמהמה בהוצאתה לפועל וגם עד לפני שבועות ספורים האמין שישאר לעוד שנה ויהיה מעורב לחלוטין בתכנית 2012. לפני זמן קצר הוא זומן למשרדו של שר התרבות שהודיע לו כי התאריך האחרון לשירותיו יהיה יולי הקרוב. גי, אחד האנשים החזקים בתחום כבר נמצא כמחצית מזמנו בברזיל בעקבות האהבה. גם לארץ החמה הזו. סביר להניח שירחיב את מעורבותו במחול הברזילאי וייתכן שיעסוק בשיתופי פעולה במסגרת זו או אחרת.
מכל מקום, דארמה תמיד ישאר כאחת הפרסונות המשפיעות בצרפת בתחומו. לצד המרכז למחול והביאנלה היוקרתית, הוא מקיים במהלכה,מעת לעת, נשפיות מחול סביב נושא מוגדר- כן,כן, המשתתפים מתבקשים להתלבש בהתאם- וגאה מאד במצעד המחולות שבו לוקחים חלק כ-4500 משתתפים מהאיזור בהדרכת כוריאוגרפים שעובדים עם המרכזים הקהילתיים לאורך השנה. הפעם, לאור מזג האוויר המושלם צפו בו כ- 300,000 איש שגדשו את מדרכות הרחוב הראשי. כמו כן מתקיימים במהלך הפסטיבל שיעורי ריקוד פתוחים בסגנונות שונים בכיכר העיר שבה לוקחים חלק קרוב ל-10,000 איש. לכל אלה צריך להוסיף את הפעילות מעוררת הקנאה במרכז למחול, ה'מייזון דה לה דאנס' שמארח את מיטב הלהקות מרחבי העולם לאורך כל השנה. לא בכדי רבים טוענים שגי הוא שהפך את ליון – עיר שמרנית בעיקרה- לבירת המחול של צרפת.
השרביט עובר לידיה של דומיניק הרווה (Dominique Hervieu ) שמוכרת לנו מהצמד מונטלבו/הרווה, זוג הכוריאוגרפים הצרפתי שזוכה להצלחה מסחרית רבה. כעת החבילה מונטלבו/הרווה התפרקה עקב המינוי שטרם נכנס לתוקף. עם זאת, הפסטיבל נפתח בהפקה של 'פורגי ובס' מ-2008 (Porgy and Bess ) באופרה של ליון. המוסיקה של גרשויין, המחול כולו בסגנון ההיפ-הופ, כל הצוות שחור וחלקו הניכר- אמריקאי. גם אותם זמרים עבי גוף עד מאד, פיזזו בקלילות מדהימה. בעצם, כולם רקדו. כדרכם, מוטלבו-הרווה מרבים להשתמש בתעתועי מציאות באמצעות צילומי תקריב ענקיים ווידאו ארט של דמויות דמיוניות. כאן הם השתמשו בצילומי ארכיון בשחור/לבן של שחורים בגיטאות בשנות השלושים-ארבעים, שבחלקם הושתלו צילום של רקדנים שמשתלבים ברקע וההתרחשות מתקיימת בשלושה מפלסים שמעצימים את הגודש האופראי של המחזה.
אגב, כל צופה קבל ספר ובו כל הטכסט באנגלית וצרפתית – דף מול דף- וכן היו בו מאמרים וחומר מחקרי נוסף.
מהדורה זו של הביאנלה הפכה לרטרוספקטיבה של אמנות המחול שנחשבת לאמנות המשקפת את ההווה, את רוח הזמן, במובהק. זהו תחום שבו עבודות רבות לא חוצות את מבחן הזמן ומקבלות גוון דהה מיושן עוד לפני שנשכחו ונכחדו. אי לכך הייתה חשיבות יתר לבחירות שעשה דארמה בעיקר לגבי הזמנתן של להקות שהשאירו חותם על קהל הביאנלה בעבר.
בלט מונטה קרלו,(Les Ballets de Monte Carlo) כמו להקות בלט גדולות אחרות מהשורה הראשונה אינן נצפות בהמוניהן בפסטיבלים בעבודות גדולות בגלל העלות הגבוהה הכרוכה בהזמנתם. ביקורה של להקה זו תרם לפסטיבל שתי יצירות, הראשונה בהן הייתה 'פולחן האביב' (‘The Rite of Spring’) שיצר וסלאב ניז'ינסקי (V.Nijinsky) לבלט רוס על פי המוסיקה החדשנית של איגור סטרווינסקי (I.Stravinsky )בשם זה. המחול שואב את תכניו מפולחן רוסי קמאי מהעידן הפאגאני, על פיו היו מקריבים בתולה כדי להבטיח את בואו של האביב ואתו תקופת הצמיחה והפריון. רבות נכתב על עוצמת השערוריה שהתחוללה בפרמיירה של 'פולחן האביב' בפריז של 1913 בעיקר בגלל המוסיקה החדשנית. בגדול, ניצחה המוסיקה. יצירה זו נשמרה טרייה לחלוטין בעוד שהמחול מעניין בעיקר בגלל היותו סמן בולט של המודרנה המתהווה, מעין אבן פינה מקבילה ל'עלמות מאביניון' של פיקסו.
היום אנחנו יכולים רק לשער איך נראתה הפקה הראשונה. עבודת השיחזור של מיליסנט הודסון וקנת' ארצ'ר (Milicent Hodson, Kenneth Archer ) ארכה שש שנים וגירסתם שנחשבת לנאמנה ביותר, התקבלה לרפרטואר של ג'ופרי בלט, בלט האופרה של פריז, רויאל בלט ועוד.
לדברי אנשים מהלהקה, לרקדנים המיומנים לא היה קל לשמור על כפות רגליים פונות פנימה כל הזמן וראש נטוי הצידה, שמאפיינים את מנח הגוף מרבית הזמן. על הבמה היו 40 רקדנים בתלבושות מרהיבות והסט צויר על פי צילומים וסקיצות של המקור.
במחצית השנייה העלתה הלהקה את אלטרו קאנטו (Altro Canto ) של מנהלה האמנותי של הלהקה, ז'אן קריסטוף מאיו ((Jean-Christophe Maillot . כזכור, בזמן ביקורה המורחב של בלט דה מונטה קרלו במשכן לאמנויות , ריקוד זה- עם הנרות- עלה גם כאן. בלהקה לא שוכחים את הסיור בארץ ומחכים לבוא שוב בגעגוע ניכר.
'נלקן' (ציפורנים, 1982'Nelken') של פינה באוש ( (Pina Bausch ולהקת 'תאטרון המחול וופרטל' ( Wuppertal Dance Theater), היא עוד אבן יסוד במחול של המאה העשרים. לבד מ'קפה מילר' ו'פולחן האביב' הבלתי נשכחים שלה, 'ציפורנים' הוא אולי מהעבודות הגדולות היותר חשובות של פינה באוש, שנפטרה לפני שנה. גם היום היא מרשימה ביותר. בשנים עברו ביקרה הלהקה בארץ מספר פעמים, אך הכללת ישראל בסיוריה הופסקה לםני כ- 14-15 שנה בגלל סיבות בטחוניות כשסביב התפוצצו אוטובוסים, למי ששכח. גם ביקורים נוספים שנקבעו, בוטלו ברגע האחרון מסיבות פוליטיות כנראה, אם כי דומיניק מרסי, הרקדן הראשי שלה שמשמש היום כמנהל אמנותי, טוען כי פינה מעולם לא הזכירה סרוב מסיבות פוליטיות, כסיבה לביטול הסיורים. 'ציפורנים' הועלתה על במת האמפי בקיסריה וגם שם הבמה כוסתה ב13,000-15,000 פרחי ציפורן ורודים טריים , כמו בכל ערב.
בליון העבודה הועלתה על במת בית האופרה ולהפתעתי הגמורה, דז'הוו מוחלט, חלק ניכר מהרקדנים שעלו על הבמה, הם אותם אלה שביצעו את תפקידיהם במקור לפני שלושים שנה ופניהם צרובים בזיכרון אולי לא מהביקור שלהם בארץ כמו מסרטה הדוקומנטרי של שנטל אקרמן. היום ישנה קבוצה נכבדה של רקדנים בגילאי 50 פלוס ופלוס. הנה דומיניק בשמלה שחורה פרופה מאחור מבצע סיבובים באויר, כועס, הנה כלבי הזאב מקפיאי הדם, הנערה החשופה עם האקורדיון בשדה אינסופי של פרחים, הנה תהלוכת עונות השנה המופלאה, הפתיינית מכולן. קשה להשאר אדישים למראה אותו רקדן יפה תואר שהעלה את 'הגבר שאותו אוהב' בשפת הסימנים אז וגם היום. מאוחר יותר כשהוא פושט את החולצה והגוף הוא של גבר מבוגר אפשר רק לאהוב אותו יותר. כל החבורה הזו מעניקה מימד של עומק ואמינות ליצירה. כל אחד מהם הוא אישיות בוגרת וקורנת בזכות עצמה. התרגשות, עונג והרגשה של זכות גדולה לראות את היצירה בשלב זה למי שגדל על המקור ואולי – עם המקור.
הפוסט מודרניזם חילחל והשפיע על כל כך הרבה מביטויי התרבות של חיינו, ובמחול על כל פנים הוא נוכח ברובד, במצע, שעליו התפתח מה שאנחנו מכנים מחול עכשווי. אבל פעם זה היה אחרת ואמהות ואבות הפוסטמודרניזם במחול צמחו סביב עריסת, או חממת כנסית ג'דסון ( Judson Church, NY) שהייתה לאסכולה ולמוקד האאונגארד בזמנו. אחת מהפעילות הייתה טרישה בראון (Trisha Brown) שלימים התמסדה והפכה לגראנד דיים של המחול הפוסט מודרני, בעיקר שמשום מה הפכה חביבת הקהל הצרפתי והצלחתה באירופה והכבוד המחכה לה שם הוא הרבה יותר ממה שמחכה לה בבית. ( אין הכוונה שהיא נשכחה או שמתעלמים ממנה, אלא למידה הרלוונטיות שעדיין כותרים לה). בראון העלתה תכנית בפארק של עבודות מוקדמות וערב על הבמה של ארבע יצירות ובהן עבודה שיצרה בשנה שעברה, בהיותה בת 73. להפתעת כולם -חוץ משני רקדנים שליוו אותה – התברר במסיבת עיתונאים שהיא רחוקה מצלילות וכנראה סובלת מלקות קוגנטיבית ניכרת. עבודתה האחרונה, עם זאת הייתה רעננה מקודמותיה והיתה בה קלילות, ונועם החסרים בעבודותיה שבהם מושקע מאמץ רב לקיים חוקים נוקשים של התנהלות בחלל.
טרישה בראון סיפקה את מסגרת המחול האמריקאי הפוסט מודרני שקשה להגזים בחשיבותו ההיסטורית והולדתו בתקופה שבין מחצית שנות החמישים עד אמצע השבעים. החדשנות הופכת לנוהג שיגרה וחללים אלטרנטיביים, נעלי ספורט, בגדי רחוב והתנהלות יומיומית מזמן מובנים מאליהם. רבות מהעבודות של שנות השישים יתקשו לקבל את התואר 'מסעיר'.
מי שכן סיפק את הסחורה, היה חופש שכטר שלנו, ישראלי שרקד באנסמבל ואחר כך בבת שבע הבוגרת תקופה לא ארוכה והפך לא מכבר לוונדרקינד של המחול באנגליה וממנה פרץ לבמות בכל שאר העולם.
במהלך השבוע בו נכחתי היו כמובן עוד מופעים, אם כי חשיבותם קטנה לעין ערוך ולכן לא אתייחס אליהם כרגע. ועדיין נשארו שתי להקות חשובות שמשכו אליהם אורחים מהתחום שבאו מרחוק במיוחד עבורם, 'אמא פוליטית' ( Political Mother) של חופש שכטר (Hofesh Shechter) ו,'Salves', – מילה שקשה לתרגמה והיא מתארת פעילות כמו מעוף טיל, או מטח ירי -של מאגי מארן ((Maguy Marin הכוריאוגרפית החשובה ביותר כיום בצרפת.
כולם מכירים את סיפור עלייתו המטאורית של חופש שכטר מאחד מהשורה אצלנו- טוב, אצל אוהד- לכוכב שביט מבוקש בכל העולם שמופיע על הבמות הנחשבות ביותר, כולל הזמנה לתיאטר דה לה וויל, המכה של פריז. תוך שנים ספורת, מהר מכל קודמיו, זכה לחיבוק ממסדי, שפירושו גישה למקום משלו לעבוד בו ותקציבים לבצע את יצירותיו. באזזז ניכר עדיין מתלווה לשמו, אם כי קשה להאמין ש'אמא פוליטית' שהושקה לפני חודשים ספורים היא עבודתו הראשונה באורך מלא.
בכניסה חולקו אטמי אוזניים ולא בכדי. חופש ידוע כמי שכותב את המוסיקה לעבודותיו ועל פי התשורה בכניסה היה ברור ששקט כבר לא יהיה הערב. אכן, הבמה הכילה עשרה רקדנים ושמונה נגנים, חמישה על גיטרות חשמליות, רמת הסאונד הייתה בקושי נסבלת גם דרך אטמי האוזניים ורמת האדרנלין אף גבוהה ממנה. במובנים אלה היא הזכירה את 'קיר' של נהרין שהיה הראשון להגן על אוזני הקהל עם אטמי אוזניים כהכנה למוסיקה הקורעת של 'נקמת הטרקטור'.
זו עבודה מפורקת, הבנויה פיסות קצרות, עם רקדנים חזקים ותנועה סוחפת. על שולחן הניתוח המטפורי מתקלפים רובדים של מסרים, חלקם נתפסים כפוליטיים, אם כי כמובן דבר אינו דבור על אופניו, אלא בסבטקסט בשפת תנועה מאד עכשווית. ישנם חלקים שלמים שהתנועה קרובה מאד לזו של נהרין באנרגיות הרפטטיביות, אבל יש בעבודה הרבה מאפיינים מקוריים ומרשימים. אהבתי את פסקי הזמן, מעברים שבהם לקח את הזמן לפיסות אינטימיות, אנושיות, נוגעות, דברים שעל פי רב אינם נמצאים בעבודות כל כך רוקיסטיות. עם זאת, נדמה שהערב הזה היה פחות מהודק מעבודות שאתם הגיע למשכן לפני שנה ויותר (Uprising ) אבל את תגובת הקהל האקסטטית קשה לתאר. גם לא מעט קולגות מדינות שונות התרשמו עמוקות.
בניגוד לחופש, יצירתה של מאגי מארן עוסקת גם היא בגודש ובתנועה, אבל אם חופש קרוב למחול עכשווי, מארן ויתרה על המחול כפי שהוא מוכר לנו והיא עסוקה בתנועה המשרתת אג'נדה אמנותית באופן תועלתני יותר. שבעת רקדניה, באולם אינטימי- על פי בחירתה- פועלים כנמלים עמלניות, ללא הרף, באים ונעלמים בחטף לפני שמיצמצת. חלקי סט מוסטים, משתנים, מוזזים , ונגררים החוצר, עשרות פריטי ריהוט, מלבוש ומזון מובלים ומוצאים באותה נחישות, כלים נשברים, כלים עוברים נסיונות רפאות עקרים. אנשים נמלטים מפני מלחמה קרבה, נתחבאים מסיוטים,הכל בתזוזה רצופה בביסים קטנים, המופרדים על ידי שניה של חושך מוחלט. לאט כל הפעילות הופכת מאיום קיומי גדוש-אימה, למין קומדית עוגות קרם, כאשר הרקדנים נמרחים בחומרים, טעמים וצבעים עד לטירוף מערכות מוחלט. רק משירד המסך אפשר היה לנשום.
זה היה סוג של מרתון מלא וגדוש בסמלים ורמיזות בין השאר מעולם הקולנוע, מריה קלאס, מרטין לותר קינג ועוד. אפשר לומר שהיא מכינה אתר הבנוי משכבות של זיכרונות מבלי לבנות מהחומרים מוזולאום לעבר.
במסיבת העתונאים דיברה מארן על עולם שבו משחק הוגן כמעט אינו קיים בשום רובד. נושאים חברתיים תמיד העסיקו אותה, סוגיות כגון הגדרות תרבות, חמלה, קולוניאליזם, שימור זיכרון הנופלים והמושמדים במחנות. בעבודה, הרקדנים אינן מדברים והסוגיות לא מטופלות ברמה מילולית. האינטנסיביות באה ופורצת מבפנים. היא פורצת כי מאגי מארן חושבת על אוכלוסיות שמתות מרעב כחלק מהיומיום שלה. היא בן אדם מרשים ביותר, נבונה ורגישה כמימוזה. יש בה צניעות מאד לא מצויה, במיוחד בקרב אנשים בתחום. האותנטיות שלה ניכרת עד לרמת הצמה המדובללת ששמוטה לה על כתף ובכל הדרך האמנותי שעשתה בעשורים האחרונים.
מארן נחשבה תמיד ליוצרת רצינית ואף זכתה להוקרה מכל המובנים, אבל מעטים היוצרים שמצאו דרכים חדשות בעלות תוקף אמנותי פורץ גבולות, כדי לבטא את עצמם במיוחד בשלב מתקדם של הקריירה שלהם.
האשה הקטנה-גדולה הזו הייתה הנוצה בכתרה תכנית האמנותית המובחרת שהביאנלה בליון רקחה לקהל שלה השנה.
בביקורה האחרון בארץ לא העזו המפיקים להזמין את אחת מהעבודות החשובות שעשתה מאז עבודה הנועזת 'אומוולד' שהסעירה רבים. במקום זה ביקשו ממנה להעלות כמה עבודות מלפני שני עשורים לפחות. גם איתה, כמו עם מרבית הכוריאוגרפים שנזכרו בכתבה, מתקיימים שיחות מקדימות לרגל ביקור עתידי. אני מקווה לראות בארץ משהו מהיצירות המאתגרות שלה, אולי אחת מארבעת העבודות האחרונות: אומוולד, טורבה, הא הא וסלבה.אני מאמינה שיש לא מעט פטרוניזציה בבחירות רפרטואר להקות אורחות. יותר מדי פעמים שמעתי שהקהל בארץ לא יבין או שאינו בשל לראות יצירות מסוימות. איך יבין אם לא יכיר?
[ad]