Kibbutz Contemporary Dance Company- Infrared.
להקת המחול הקיבוצית: 'אינפראדום'. כוריאוגרפיה: רמי באר. חיפה, 13 בינואר
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
לפני הכל, ראוי לומר שעבודתו החדשה של רמי באר- 'אינפראדום' מרתקת ביותר ממובן אחד ויופיה מרהיב ולרגעים- מפעים, לא פחות. כמו כן ראוי לומר שרקדני הלהקה נראו נפלא, אולי טוב מתמיד, ייתכן שכדאי כבר כאן לציין שזו עבודה שלא ממש נשענת על אביזרים רב תכליתיים כגון כסאות נוח שהם גם מחרשות או מחצלות קש שהן גם חצאית, כובע וגדר נגד חתולים. במחול זה, חוזר באר לבדוק שוב את האופן בו כל אחד ממרכיבי המופע, מומשק לכל אחד משאר אברי המשוואה כשלתנועה משקל גדול משורה שלמה של יצירות מהעשור האחרון .
הבגדים שיצר מאור צבר, מעצב תלבושות שגדל על הלהקה, היו יפהפיים והתבססו על שלשת צבעי היסוד עם נגיעות לבן וכמובן שחור- שבכל שנה הוא תמיד השחור החדש. לבד מיפי הגזרות, הקוים והנפחים שהם סיפקו וכן התאמתם לגוף המחולל ללא אבחנה מגדרית, הם הניבו לא רק עינוגים לעיניים, אלא גם שאלות המתבקשות משם המופע ומהטכס המלווה את הקולג' המוסיקלי של היצירה, קולאג' של אלכס קלוד שאתו עובד רמי באר כבר כמה עשורים. סוג זה של קולאג' מקל על מעברים מפרגמנט אחד לשני וחסרונו (עשוי להיות) טמון בהגדרתו.
נקודת המוצא השכלתנית, ואצל באר, נקודה שכזו עומדת בבסיס כל יצירותיו, משתמשת כמקפצה בשיר שחיבר באר על מילותיו וניגונו והוא מושר ומעובד מוסיקלית בקולו העמוק, העשן, של ישראל ברייט וכמדומני שבחלקו גם על ידי ריקי גל. השיר הנקרא 'בגן השחור' בכל פיסקה מיוחסת פעולה לחיל באחד משלושת גווני היסוד ושורה רביעית מוסיפה הערה קצרה כמתבוננת מהצד ומשלימה חרוז.
בין אם חיל צהוב-יורה וחיל אדום-נופל וחיל כחול-תוהה/טועה/תועה, או להיפך, הרי שאין דרך להפריד בין האסתטיקה הצרופה לבין הטכסט המערער אותה. אבל באר אינו עושה לצופה חיים קלים. יש לו מה לומר והוא בוחר לומר את זה לא רק כנהוג, בדברי הקדמה בתכניה, אלא באמצעות מערכת השמע על הבמה. כאחד מהיוצרים היותר מנוסים שלנו, באר עיבד חומרים פוליטיים במובהק וברמות הפשטה משתנות לאורך השנים ואם הוא "מנקה" אותם בתוך שפת התנועה או באמצעות הכוריאוגרפיה גופא, הרי שישנה מאחורי ההחלטה סיבה שליוצר, לפחות, יש עליה תשובה.
בפראפרזה על משפט שהאנגלים נוהגים לומר: 'ההוכחה נמצאת כבר בפודינג', אפשר לומר שההוכחה שבאר עשה משהו נכון נמצאת בתקפותה האמנותית של 'אינפראדום' ( טכנולוגיה המשמשת לראיית לילה) . או, או, הנה עוד מושג ששיחק תפקיד כלשהו בתהליך העבודה של היוצר. מן הסתם מבחינת באר, מונח זה שימש לו, כיוצר, טריגר. זרז כזה או אחר. מבחינת הצופה, מוטב שלא לדעת משהו לפני הצפייה עצמה.
ילדים גדולים לא אוהבים שמאכילים אותםם בכפית.
'אינפראדום' למרבית השמחה, אם כן, נמנעת מלספק מידע מיותר ומותירה את הבמה לדבר. והבמה מרהיבה, קבוצות קבוצות נעים הרקדנים ושוטפים את החלל כמריחות צבע ממכחולו הבטוח של צייר קליגרפיה. אני מתארת לי את שן ווי מרקיד מכחול עצום מימדים על יריעות נייר פרושות על ריצפה.
חדותם של צבעי היסוד, נשברת על ידי סצינות מעברים, פעם זה צמד נערות ישובות בפינה שמאלית לבושות בגד מפוסל לבן בנדמה כעשוי ניר, לשתיהם שיער שחור חלק גולש. הן באות והולכות יחד, כרישום קו רוחב ששורט את הקומפוזיציה שנתקבעה עד אז. פעם זו דמות בבגד בגוון העור שהולכת על ארבע ככלב מיתולוגי בעל רעמה מתארכת ומשתרכת מאחוריו כזנב שלא נגמר.
אחת מהסצינות המופלאות ביופיין: הבמה מתנשמת ביריעות משי בגוון חול הנעות כגלים. שקיפותו של החומר כמו זו של ציור בצבעי מים, אנטיתיזה גמורה לסמיכותם של צבעי היסוד. התאורה- של רמי באר, כרגיל- מרהיבה ולרב מדויקת מאד. ברגע זה, חלה תזוזה וצל מכיוון ימין הולך ומכסה את גבעות ים-החול ומעמעם את שלש הדמויות המהלכות בין הגלים ועם בא החושך נמשכות לפתע יריעות הבד אל פאתי הבמה ונחשפת דמות עבורה בתוך תכריכי ניייר כפקעת שטוו תולעי משי שמוארת באור עצום, אדום וזוהר, ממנה פוקעת דמות מסתורית, היולית, חסרת צבע.
באר מעצב את הסט ואת התאורה בעצמו כמעט מתמיד. מיומנות זו הלכה והשתכללה והיום הוא בעל מלאכה מאסטרו לתפארת שמאוהב ביכולתו זו.
לא אחת נאמר על הפן התנועתי בעבודותיו שהוא מוגבל, טווח השפה מצומצם וחוזר על עצמו. לא אחת זה היה מוצדק. אחר כך הפכה הערכה זו בקרב רבים מאנשי המחול לכמעט אקסיומה, קהל רוכשי הכרטיסים בארץ ובחו'ל רואה אחרת את הדברים ויש לבאר קהל אוהד גדול מאד.
ב'אינפראדום' יש גיוון מלא בלקסיקון התנועה שלו ובטוי גם לתנועות הרחבות, הפתוחות המאפייינות את היציבה של רקדניו ויש בטוי גם לדרכי הבעה מעודנות, מופנמות יותר.
הדבר שכן חוזר בכל עבודותיו בעשרים השנה האחרונות ויותר, זהו המבנה הבסיסי, הנובע מהבנתו את המדיה, מין שלדה סטרוקטורלית שעליה נבנים וריאנטים מרחיקי לכת. לא רבים הם הכוריאוגרפים שעובדים באופן כזה.
קיים מסלול התנגשות בלתי נמנעת בין יופיה הנשגב של היצירה שבמהותה היא בלתי עלילתית בעליל מחד, ובין הקונקרטיות של מילות השיר וקיבועו בהוויה ריאליסטית שתכניה מעוררים אי-נוחות, מאידך. כאן מתבקש תיווך מפייס, מפלס דרך, לגישור בין השניים. המפתח אולי נמצא בדבריו של רילקה שאמר כי היופי הוא תחילתו של הנורא.
[ad]