Antoni Marquez dance company,
נסיך העקבים הבוערים
להקת המחול של אנטוניו מרקז (ספרד). הרצליה, 15 בינואר.
צילום: באדיבות יח"צ א. לפידות
אורה ברפמן.
אנטוניו מרקז והלהקה שיסד באמצע שנות התשעים, הופיעו בישראל מספר פעמים בעבר וביקורם הנוכחי הוא החמישי. יש להם וכלל, ללהקות פלמנקו באשר הן, קהל נאמן וחם. במופע שהתקיים באולם הנאה בהרצליה, נדמה היה שמרבית הצופים באו עם כפיים בהיכון. כל זיע, חלקיקי סצינה, תרגיל מוצלח וכו' זכו למחיאות כפיים סוערות. הגבר המסוקס שישב מאחורי נאנח מהנאה ומלמל בלחש המיועד לרדיוס של 15 מטר סביבו: איזה גאון, עוד לא ראיתי פלמנקו כזה בחיי.
למען האמת, להקת המחול של אנטוניו מרקז לא רעה במיוחד. היא טובה מסוגה, לא מעולה, לא טובה בקושי, סתם עוד להקת פלמנקו מקצועית, שהרקדנית הראשית שלה שמקבלת את כל קטעי הסולו עם המנהל, היא לא הכי בולטת בקטגורית חן הנעורים.
זה מתחיל בישיבה בחצי מעגל, בנים מימין ובנות משמאל ואז בא אנטוניו, מגיח מבין הצללים. איפה הוא ואיפה הם. תכף רואים שזה האיש לו חיכינו ופיללנו, על פי האופן בו הוא צועד מעדנות, כל צעד שקול, מאופק, הרגל נעה בעקבות דחיקת האגן קדימה והעברת משקל מרגל אחורית לקדמית בטחון של סוס אציל. זה האופן בו הוא מעביר יד על דש הבגד מלמעלה למטה ומשחרר. זה האופן בו הוא אוחז בקצה הכובע המונח נמוך ומכסה את העיניים, עד שבעליו מסיט אותו ונפטר ממנו לתמיד. זה דרך הפשלת שרוול הג'קט, הנשימה המכינה לקראת נקישת העקב הראשונה. נקישת ה-נ-קו-דה.
הבחור הזה כבר בסביבות שנות החמישים, אבל לא נגרע אינצ' מהכריזמה העצומה שלו, מהחיוך השרמנטי, וחשוב מכך, מיכולתו הוירטואוזית , ברק הטכניקה, עומק היכרות עם הניאנסים הכי עדינים ומדויקים של הפלמנקו שיוצאים מחדרי הלב ומכוונים חיציהם ללבבות הצופים.
ויותר מהכל, אנטוניו מרקז, נסיך העקבים הבוערים, הוא סופת אנרגיה ושחקן אלוף במגרש שלו.
השפה הכוריאוגרפית של להקתו הייתה מתקדמת יחסית בזמנו ויצאה מגבולות הזירה הטהרנית והרחיקה מעט כדי לשלב במידה שקולה, עוד כמה דיסיפלינות שהעניקו לה דרגת חופש גדולה יותר.
בינתיים הפלמנקו עבר עוד כברת דרך והניאו-פלמנקו ונביאיו ובהם יזראל גלוואן, לדוגמא, יצרו רף חדש של רקדן שהוא יוצר עצמאי ומקורי.
אבל בשדה שלו, הוא מהכי טובים שראו זקני צפת. עדיין.
וכבכל פלמנקו, משום מה שומרים את כל הצימוקים לסוף. מזמן אני סבורה שראוי לשים את הסוף בהתחלה ולתת לנו ללכת הביתה כשמתחילה המנה העיקרית. הסיבה היא שהסיום הוא אות לתחילתה של החגיגה האמיתי שבה מקום מרכזי לאילתור אישי, מקום בו הרקדן יכול להתפרק ממוסכמות, ללכת רחוק יותר ונועז יותר ומצחיק יותר ופרוע יותר. וזה עובד כל פעם. קרה לא אחת שרק ברגעים הללו הבנתי שכל הערב ראיתי אמנים נהדרים שקיצצו להם את הכנפיים עם נפנופי שובל מפונפנים והבעות פנים מיוסרות לבלי די. והנה מתוך המכשפה המצומקת מכווצת הישבנים פורצת נשמה חופשית וחצופה, ממזרית מלאת חן ואנרגיות בשביל גדוד. זמרים שקורעים את מיתרי קולם בבלדות יורדות חדרי בטן זורקים ג'קט לריצפה, מפתחים עוד חור בחגורה ומתחילים לרקוע כעגלים צעירים שחוגגים את האביב.
ואז מגיע מרקז ומראה להם מאיפה הדג עושה מה שהוא עושה, באלגנטיות קורעת, בשליטה שמוציאה ממך כאבי שרירים מרב מתח והא מלהטט בעקביו בטווח הדינמי שבין קטר בולט-טריין יפני, בקצב תפירת תכים של מכונת תפירה ועד לזעזועי שריר שמפיקים אותם בעדינות כה גדולה עד שלוקח דקותיים לאתר איזה שריר נע בכלל ומפיק את העדינה שבנקישות. ואנטוניו קורן מאושר, מקבל את אהבת הקהל כאומר עוד, ועוד, הנה עוד שמונה פירואטים, תביאו כפיים. רק תביאו. ואז הוא מוחא כפיים לקהל ומנופף ביד ומאות האנשים העומדים ומריעים לו מנפנפים בחזרה. הוא על סף דמעות, קורע את לבו מתוכו וזורק אותו לקהל. בכל אופן המאסטרו אמר את המילה האחרונה.
[ad]