גילה טולדנו 1927-2009

גילה טולדנו, שהלכה לעולמה ב-27/10/09 לוותה את המחול הישראלי במשך עשרות בשני. את דרכה החלה עוד בטרם קום המדינה.

גילה , ילידת הארץ, בת להורים שעלו בעלייה הראשונה לארץ מרוסיה, גדלה בתל אביב עם משפחתה בשכונת מחלול, במקום בו עומד מלון הילטון היום.

רבים אינם יודעים כי גילה הייתה בעברה מדריכת ריקודי עם ולמעשה הייתה אחת מחמשת המדריכים הראשונים שהוכשרו לכך.

במשך שנים, מספרת אורלי, בתה, כי אביה היה מסיע אותה על האופנוע לישובים ברחבי הארץ כדי ללמד את הריקודים. בתוקף כך גם הכירה את שרה לוי תנאי, מיסדת 'ענבל'. באותה עת, כשנה וחצי אחרי שאספה שרה את קבוצת הנערות הצעירות הראשונה, ביקשה שרה את עזרתה של גילה ומכאן צמחה מעורבות, ידידות ונאמנות ללהקת 'ענבל' וקשר עמוק יותר לעולם המחול שלא ניתק עד יומה האחרון.

בשנים הראשונות, חלק מהרקדניות הצעירות שאספה שרה בישובים שונים, התגוררו בביתה של גילה. "לא פעם הייתי חוזרת הביתה ומוצאת צעירה אחרת במיטתי", מספרת אורלי.

לאחר שנפרדה מ'ענבל' ב- 1975, לאחר שנים של ניהול אדמיניסטרטיבי, הצטרפה גילה לצוות הספרייה במחול, בתחילה באופן חלקי ואחר כך באופן מלא ואף ניהלה את הספריה לאחר שקודמה, גיורא מנור, פרש מתפקידו.

על קברה ספד לה בנה, מאיר, ואלה חלק מדבריו:

אימא נולדה בארץ לפני למעלה מ-82 שנה והיא נמנית על דור מייסדי המדינה, חייה היו שזורים ושלובים בתהליכי התפתחותה של הארץ הזו.

את תרומתה הביטחונית היא תרמה כחברה בפלמ"ח ולא מזמן אף קיבלה אות ציון והוקרה על היותה אסירה בשבי האויב.

את תרומתה המקצועית היא בחרה לנתב לעולם המחול במגוון תפקידים מפיתוח ענף ריקודי

העם, דרך שותפות בקימום להקת "ענבל", ניהול הספרייה למחול ועוד.

אימא תמיד הייתה אדם פעיל, מבחינתה הגיל לא היווה מכשול. תמיד היו לה תוכניות ואף פעם לא היה מאוחר מידי מבחינתה להתחיל בפרויקט חדש.

בגיל מתקדם היא החליטה לחבוש את ספסלי האוניברסיטה ולהמשיך ולסיים תואר שני ולהופיע בטקס הסיום לצידם של מסיימים בגיל הנכדים שלה.

אומרים שהמבוגרים פסחו על העידן המחשוב והטכנולוגיה זה אולי נכון היה לאחרים אבל לא לה, היא רכשה מחשב ולמדה את השימוש בו בגיל שאחרים כבר אורזים בדרך לבית אבות.

אימא תמיד הציקה לספרנית שלא הצליחה למצוא לה ספר שהיא לא הכירה עד שהחליטה שהיא יכולה ובגיל 70 הוציאה ספר משלה.

עד העת האחרונה היא עוד דהרה עם רכבה ברחבי תל אביב במסגרת עיסוקיה הרבים, הצגה, הופעה, פרמיירה ובין לבין גם ישיבות במסגרת ועדות שהייתה שותפה להן.

לבוא ולבקר אותה חייב תאום מראש במכלול העיסוקים הרבים שלה.

הוא שאמרתי – אישה פעלתנית מלאת אנרגיות, דעתנית והזמן כאילו עמד מלכת לגביה

אולם שלשום הגיעו חייה לקיצם והיא נגאלה מחודשים של סבל וייסורים.

הפער העצום שבין אימא בריאה, עסוקה תמיד, ערנית בעלת עיסוקים מגוונים, לבין מצבה הקשה שנגרם עקב מחלתה, הפער הזה היה פשוט בלתי נתפס וקשה להבנה.

ראינו אותה מתמודדת עם מחלתה תמיד מפוקחת, מבינה ויודעת לקבל דברים בפרופורציות.

עכשיו אנו פה המשפחה, הקרובים החברים ומוקירי זכרה, מלווים אותה בדרכה האחרונה

שאי שלום – יהי זכרך ברוך".

לאחר שסיימה עבודה בספריה למחול, שם עשתה רבות למען קידום פעילויות תיעוד מחול עדות בישראל, ולאחר שסיימה כתיבת ספר החוקר את תולדותיה של 'ענבל', שפתה הייחודית ותרומתה למחול, הקדישה גילה את כל מרצה בקידום מחקר וקודיפיקציה של שפת המחול של שרה לוי-תנאי. היא המשיכה לתרום גם כחברת ועדה במדור למחול.

חברתה למדור וידידתה ליאורה בינג היידקר אמרה על קברה: "לא מזמן, כשיצא לאור ספרך "סיפורה של להקה" (2005) חגגנו איתך את השקתו בתיאטרון ענבל. היה זה חג לכולנו: נדמה היה ששמחת החיים, אהבת החיים, חוכמת החיים ומפעל החיים שלך התלכדו. גם מי שלא היטיב להכיר אותך לאורך שנים לא יכול היה שלא להידבק אז בכוח הטבע הזה, ששמו גילה, שלא להתפעל מן המנוע האדיר הזה, שדחף אותך קדימה, תמיד בעד משהו ואף פעם לא נגד: תמיד באמונה ששווה להתגייס ולהילחם למען המטרה. לא למען עצמך.

בישיבות המדור למחול, שהיית מאושיותיו, בחנת כל עניין לעומקו וכשגיבשת את עמדתך לחמת כמו לביאה והרעמת בקולך העמוק כדי לשכנע את כולנו. אינני יכולה למנות כאן את כל הישגייך ומפעלייך, גילה, אומר רק זאת: את היית בין הראשונות שהבינו שאין עשייה בלא תמיכה, שמעשה היצירה דורש איפשור וליווי מסוגים שונים: בגיוס מימון, בניהול, כמו גם במחקר וביקורת ולא פחות מזה – בתיעוד. ובכל התחומים האלה, גילה, היית את – כמעט כל חייך – חלוצה ובת-לוויה מסורה מאין כמוה למחול בישראל".

[ad]