צילום: באדיבות יח'צ
כותרת עבודתו החדשה של רמי באר לא מצליחה להטעות. גם אם יחזור עליה כמו על מנטרה, אין לחשוד באחד היוצרים בעלי הרגישות החברתית-פוליטית המדויקת שהוא עצמו קונה את המודל של 'אזרח טוב'. שהרי הנאמר, בסגי נהור נאמר. כותרת הערב 'אזרח טוב' לקוחה מספרו של רוברט ואלזר 'וזהו זה', ובעבודה מצוטטים כמה טכסטים ממנו.
בתחילת המופע עומדים הרקדנים באופן ממושטר. אלומת אורה מציפה אחד אחר השני ובתורם הם אומרים את שמם ומוסיפים: אני אזרח טוב, בעוד השאר נשארים לעמוד ללא תנועה. על הפס הקול נשמעים כמה משפטי מפתח המכילים מידע על הדובר: שמי כך וכך, נולדתי בשנת כך וכך, במקום כך וכך, מיקצועי הוא כך וכך ואני לא מרבה לחשוב. אני זכר, באתי ממשפחה טובה, ככל שזה נוגע למדינה, אני אזרח טוב.
האזרח הטוב, כמו האחרים, אוהב ללגום כוס בירה, לאכול טוב ולהימנע ממחשבות מעמיקות ואף מרעיונות חולפים, ישמור האל, למה לקחת סיכון?! 
באר, מבכירי הכוריאוגרפים שלנו יצר לא מעט עבודות שניתן לאתר בהם אמירות חברתיות ופוליטיות ולרוב אלה נטמעות בעבודה המחולית כתת זרמים בטונים סובטיליים. היוצאת מהכלל הייתה עבודתו הקאנונית, המרגשת ונועזת מכולן- "יומן מילואים" ( היו שראו בחומרים החשופים שערורייה והיא וכונתה לא אחת- בלט האינתיפאדה) שבה שתף פעולה עם המשורר צביקה שטרנפלד שאף קרא את שירי יומן המילואים שלו על הבמה.
העבודה הנוכחית מעבירה בקלילות אירוניה הרלוונטית גם לעבר ולא פחות לימינו באשר למתח האימיננטי שצץ בין הממשל לאזרח לאור מצב קבע של סתירה בין האינטרסים של שני הצדדים. האזרח הטוב, אנו למדים, לא רואה, לא שומע או מרשה לעצמו לחשוב מחוץ לכלוב המרופד שלו. הוא מרגיש טוב, טוב ובטוח בסביבת בני מינו, כל כבשי העדר.
באר משתמש בדימוי הזה באחת הסצנות היפות של הערב בהן הרקדנים נכנסים לבמה בשתי שורות אלכסוניות על ארבע בהילוך כבד, ונדמים ככבשים העוקבים אחר צעדי מוביל העדר. מבחינה חזותית זהו מראה מרשים, אם כי הוא מדי מילולי, בחירה שבדרך כלל, באר נמנע ממנה.
כשכל הלהקה יחד, במת סוזן דלל בקושי מכילה את שמונה עשר רקדני הקיבוצית. העובדה שכולם לובשים בגדים דומים בגווני כחול-אינדיגו מדגישה קרבה לקבוצות נוספות כמו בגדי עבודה ששימשו את הפועלים בישוב, בעבר, שהיו עשויים כותנה עבה בכחול כהה שייצרה 'אתא', בגדי הג'ינס שהומצאו כבגדי עבודה שחורה וכן הג'קטים שנקראים על שם מאו דזה טונג, על שלל הקונוטציות שעולות מתקופתם.
העבודה מתנהלת בשורה של קומפוזיציות מתחלפות של קבוצות בגדלים שונים. לעתים ישנו חיבור והקבוצה הופכת למסה דומיננטית שמתבצרת בתנועה אוניסונית. אך בכל אחת מהפעמים, תמיד צף היחיד, רקדן או רקדנית אחת שמתנהל מול חומה בצורה של שומרי הכללים באופן שונה, לעומתי ומחדד את הדיבור היחידני, האישי, שסודק את ההתוויה השלטונית.
באר בונה באופן שיטתי אוסף של תבניות פעולה הנשענות זו על זו ויוצרות חיבור בין חלקים מפורקים שבשלב זה או אחר יחזרו על הפעולות שנית, אך בהקשר מעט שונה. הוא מרבד את העבודה בשינוי דינמיקות, במתווה הכולל ניכור, כמו בניהול חלק מהכניסות והיציאות התכופות של תת-קבוצות בגו זקוף, קשיח, בידיים צמודות לגוף שמשדר את תוצר הדה-הומניזציה, של העדריות המואצת מלמעלה. בין לבין יש לא מעט הזדמנויות למרבית חברי הלהקה לפעול במסגרות של דואטים, טריו וסולו מזדמן שרויים באנרגיה ועוצמה ועבודה מאתגרת פיזית, זריזה ומורכבת. הרקדנים עם היד על הדופק הפנימי, מלהטים במיומנות בין החלקים הסוערים, המהירים המלאים בתנופה רחבה, לבין פעולות מאופקות, שמרוכזות בפרוק לפרגמנטים זעירים שבהם דגש עם פעולה יחידה, מנותקת שמצליחה לקבל תשומת לב מרבית בזכות דקדקנותה. לדוגמא אפשר לקחת סצנה יפה להפליא שבה הקבוצה יושבת קשובה ומניעה רק את מפרק כתף שמאל, כשהמבט מוטה מעט הצידה בקשב די נדיר.
ביצועים פרטניים מסוג זה כמו גם בשלל המחוות בכפות הידיים, אפשריים רק כאשר ליוצר יש תפיסת זמן בשליטה מלאה. טיפול בפרטים הקטנים מעניקים רובד מרקמי לעבודה, כמו תיפורים ותכים בתפירה עילית.
לאור סך העבודות של באר ובמיוחד לאור עבודותיו האחרונות היה ראוי לצפות לקבל עבודה שעובדה היטב ולעומק, הליך שיש לו קשר ישיר גם לאסתטיקה של היצירה ואזרח טוב היא דוגמה מצוינת לכך.
יש לשבח את הלהקה החזקה של הקיבוצית על שלל רקדניה שבאו ממקומות שונים ומעבר מקצועי מגוון, שמוסיף גוונים לקבוצה.
יש סיכוי טוב שהקהל היטיב לקלוט את תכניה וערכיה של היצירה, אם לשפוט על פי התגובה החמה של הצופים.