צילום: באדיבות יח'צ

להקת הבלט ממונטריאול היא להקה ידועה ותיקה, כבת שישים שנה. לסיורה בישראל היא מגיעה עם עבודה רבת משתתפים שיצרה הכוריאוגרפית אנבל לופז אוצ'ואה (  Annabelle Lopez Ochoa) והיא מעלה תכנית של מחול בידורי המבוסס על שלד סיפור ההשתלטות המאפיה האיטלקית על העסקים בשיקגו, שהתחילה בזמן 'תקופת היובש' ומשם התפשטה הלאה.

שיקגו. איסור מכירה וקניה של משקאות אלכוהול, שלש משפחות פשע של המאפיה, שישים רקדנים, אינספור היתקלויות, מריבות, רציחות, נקמות ובקיצור: ונדטה, דהיינו- נקמה. סוף אחד הוא תחילתה של סאגה חדשה. 

בעבודה הזו לסיפור הכה שיגרתי של המאפיה מחכה סיום קצת אחר, משום שלאחר רציחתו של ראש המשפחה השלטת, יורשת בתו העדינה את סמל שלטונו- את הטבעת שענד אביה. ומאותו רגע כולם באים אליה כנועים, לנשק את כף ידה. בדיוק במקום המותח, נגמרה הוונדטה.

זהו בלט שעלילתו רבת התהפוכות והפרטים שכתב המחזאי ההולנדי, בן השישים: טיטוס טייל חרונסטג (  Titus Tiel Groenestege)  שלו -קל לנחש- יש גם יד בתעשיית הקולנוע. לא מן הנמנע שמדובר בעיבוד של תסריט שלא התממש והקדים את יצירת 'וונדטה'..

הסיפור המתגלגל שוזר מספר מוטיבים מוכרים, שהם חלק מאוצרות התרבות שעליהם גדלנו החל מסיפור האהבה 'רומאו ויוליה' השייקספירי שמבקש להתהוות על רקע שתי משפחות יריבות, דרך העיבוד המודרניסטי שלו שעליו התבסס המחזמר 'סיפור הפרברים' שהיה להיט כביר בברודווי ובכלל  ואליהם חבר סרט שהאדיר את המאפיה וקיבע את דמותה, הסרט 'הסנדק' וסרטי ההמשך שהיו לו לצד אינספור סרטי 'החבר'ה הרעים' שמוצאם מאיטליה. כל אלה הכניסו את סיפורי המאפיה הבדויים והרבע-דוקומנטריים לסלון, כאילו גדלנו בפאתי נאפולי.     

מה הניע את ההנהלה האמנותית וההפקתית להתאמץ כדי להשקיע בעבודה רבה שכזו כדי לחזור ולחפור בערימת הרמץ שהיא המאפיה לא נדע, משום שהמחול אינו מספק אותה. מדובר בנושא שאינו ממש רלוונטי למקום ולזמן בתולדות להקת הבלט הקנדית הזו. תשובה אחרת, לא סיפק הבלט

נותר אך להניח שהיה מי שחשב שזה נושא שלנצח ימשוך קהל, כי שילוב של הרג, רוע, דם ואהבה ורק רמיזות  צנועות לסקס בווגאס, והפניית האצבע למילה 'וונדטה', תסגור קופות.  לא שלמאפיה באמת נגמר הסקסאפיל, אלא שדווקא הנושא שנחפר מזה דורות מקשה להביא אמירה מקורית, חריפה  מתוך זווית ראייה מאתגרת ובאמצעים בימתיים שאינם שחוקים עד אבק. עוד מובסטר בחליפה חומה, נעליים בשני גוונים וכובע לבד?! מי עוד יתפעם?

כדי להוציא יצירה כזו עם ערך רלוונטי וחיבור למציאות צריך להתאמץ  ולהתעלות מעל לגישה שטחית לחומרים, שימוש בבחירות מוסיקליות נדושות בחלקן, בחירה בתלבושות תקופתיות צפויות. צריך לעזוב את אזור הנוחות  המאובן. 

אין להתעלם מכך שזו להקת בלט משופשפת, ברמה של להקה אזורית מיומנת, אך ממשיכה בגישה שמרנית. ייתכן שהרקדנים היו בולטים יותר לו העבודה הייתה יותר חריפה ומאתגרת. עם זאת, יש לציין כי הקומפוזיציה בסצנות המחול הקבוצתיות היו ברורות ופונקציונליות, אם כי לא אחת סבלו מסינדרום האכלת הקהל בכפית. אורכה של העבודה היה בעוכריה, עם לא מעט קטעי מעבר מיותרים ופחות מדי מעמדים שיחרטו בזיכרון למעט בודדים ובהם התמונה שתיזכר לטובה מטכס לווית האב שבה  ארבעה רקדנים ליוו את  ארון הקבורה ואימצו הליכה המדמה קבוצת סוסים נאים מקושטי נוצה פלומתית לבנה על מצחם.

מעצב התפאורה אוליבייה לאנדרוויל (  Olivier Landreville) עשה עבודה מוצלחת שאפשרה גמישות וגיוון מרבי בתנאי הבמה. ובזכותו זכינו לתמונה המרשימה שבה עומד בגבו לקהל גבר לבוש חליפה וחבוש כובע  על פסי הרכבת העילית. זהו רפרנס ברור לעבודות הצייר הסוריאליסט רנה מגריט (Rene Magritte )  שיש בהם אלמנט מטריד בלי שברור מדוע.

הגבר מחזיק בבלון אדום על רקע שמיים מעוננים. היה זה דמוי חזק ביותר בשורה של תמונות חזותיות מעניינות שנתמכו היטב בעבודת עיצוב התאורה של מארק פארנט (Marc Parent ).

יש ללמוד מכך שדימוי מדויק אחד יישמר בזיכרון טוב יותר מכמה וכמה פייק יריות ופייק רציחות ומעשרות רקדנים שהולכים ומחווירים כשהם חוזרים שוב ושוב על משפטי תנועה שחוקים.